זה דבר אחד לדעת שאתה חולה ותכף תתחזק וזה יעבור

זה דבר אחר להיות חולה ותכף זה יעבור

 

כבר שני לילות הפיצי הקטן שלי, צ׳יפס גור החתולים המתבגר, לא בילה בלילה בבית. בבוקר הוא גרר את עצמו פנימה במראה מרופט. ביום הראשון רק בשבע, ובוקר שאחרי בעשר. בלילה הראשון פתחתי את הדלת וקראתי לו כמה פעמים, ובלילה השני בארבע בבוקר התעוררתי וקראתי והוא לא נכנס. עד היום כשהוא יצא לשוטטוית, אחרי שעה שעתיים הייתי קוראת לו והוא היה מזנק פנימה, עם מבט ותנועה של הכרת תודה שפתחת לי את הדלת. נכנס בקלילות ומקפץ בין הספה לשולחן. פתאום, אחרי לילה שלם, הוא לא שם גם כשאני מחכה בחוץ. 

והיום היום השלישי, אחרי שחזר בבוקר עם צליעה קלה, הוא בוחר להשאר בבית. להתכרבל איתי, להיות נינוח, קרוב. בבית.

עליתי לישון והוא אחרי. יוצאת ממני נשימה עמוקה ומסופקת מזה שהוא התיישב על השמיכה ולא עושה תנועות של לזוז גם כשאני דוחפת קצת עם הרגלים.

קטני, אני אומרת לו, התגעגעתי אליך. בעצם, לא הספקתי להתגעגע. אבל הרגשתי את  זה שאתה כבר לא איתי. לא לידי, מתי ואיפה שאני רגילה. הרגשתי איזה ריק מתיישב לי בבטן. ממש נעצבתי. קצת דאגתי, קצת הסקתי מסקנות: בערב הראשון כעסתי, חשבתי שמצאת בית נוסף, שיש לך עוד משפחה שמלטפת ומאכילה ואתה קופץ ביניהם, ושאסגור אותך בבית יומים אם וכאשר תחזור , וביום השני הבנתי שיש לך עולם חתולי משלך, שכולל גדרות, מרפסות ותנועה מעניינת שאני לא מודעת אליהם.

כמה קשה לקבל שינויים, שמישהו שאיתך בתדירות ואופי מסויים פתאום נהיה אחר. 

ואיך שמחתי לראות אותך חוזר. איזו הקלה. 

ועכשיו אחרי יומיים, אתה איתי אפילו יותר קרוב ממה שהכרתי. נח פה עלי כשאני כותבת. יש לנו רגע משותף. 

אני מדברת עם צ׳יפס וחושבת איך זה בדיוק קורה במקבץ ימים אחרי הבנה משפחתית פוקחת עיניים. אבא שלי התחיל את המשוכה האחרונה. 

במילה, משפט, ניואנס קטן, אנחנו מעבירים את ההבנה הזו בינינו. אני , אמא, אחותי. אני והוא, הוא ואמא, הוא ושרון. חגים מעגלים עדינים. מתרחקים וכשחוזרים מתקרבים עוד קצת. ומרגישים לרגעים כמה הנוכחות שלו השתנתה. ואז פתאום הוא איתנו שוב, קרוב, עוד יותר הוא ממקודם. עם נגיעה רחבה יותר. 

את כל החודשים האחרונים עם אבא אני רואה ביומים עם צ׳יפס. מקבלת טעימה של חסר. בשבועות האחרונים, המכות נוחתות עליו בקצב שאי אפשר לתאר, והוא לא מספיק להתחיל להתאושש מהמכה האחרונה וכבר המכה החדשה נוחתת. גרורה נלהבת של הקודמת, טורפת את הקלפים עוד קצת, מחלישה ומתסכלת. וזהו. נגמרו הניסיונות לתקן את המצב. נגמרו הרעיונות של לעשות, לנסות. לסגור אותו בבית כדי שיחזור להתנהגות הקודמת. לפתור מצבים רפואים מסובכים כדי שיעמוד שוב על הרגליים. מה יעמוד על הרגלים? ינשום! יאכל! ילך! ירוץ! יחשוב! יתעניין! ימציא! יראה ויפגוש את המשימה הבאה. כי זה מה שאבא שלי עושה. הוא חוזר הביתה ומקפץ בין הספה לשולחן. 

אבל כבר לא. הוא גורר את הרגלים פנימה בעייפות. 

ואז אנחנו נוגעים קצת כמו שלא נגענו אף פעם.

 

תחילת מרץ 2014