מה אני שווה?

כבר אז התחילו להשוות אותי.
שם במעמקים, בחשכה, בעולמי הנסתר היו להם כבר דמיונות איזה ילד אני אהיה.
בהתחלה דמיינו את המין שלי, ואז כשבדקו אחד מהם שמח והשני קצת פחות. 
השוו את התנועות שלי בבטן לאחי הבכור וקיוו שלא אצא "כל כך מופרע כמוהו". 
השוו להיריון הקודם או זה שדמיינו שיהיה. אחרים השוו את הבטן של אמא שלי.
היא גדולה היא קטנה, היא שמנה, היא רזה. 
ואני כל מה שרציתי, עוד לפני שנולדתי זה פשוט להיות אני.

נולדתי ואני שוכב לי וחוקר את גופי. 
כף הרגל מגיעה עד לפה והמגע של הלשון בבוהן נעים לי. זה הגוף שלי. 
כמה נעים לגלות אותו. 
אני נוגע לעצמי בפנים ולאמא בחזה, לאבא בזקן, וכל גוף מרגיש אחרת. 
הגוף שלי שונה מאחרים. הסקרנות שלי מגלה לי כמה אני שונה, ייחודי, אני אינדיבידואל. 
זה אני, יש לי את הגוף הייחודי שלי, ואת הלב שלי, והמוח שלי, והם פועלים אחרת משל אחרים. 
אני מרגיש בבטן דברים, או קורא אנשים עם העיניים.
אני מבין מה אומרים סביבי למרות שלא למדתי עדיין לדבר. זה אני. התבונה הייחודית לי.
וזה כל מה שאני רוצה להיות. אני.

ומחליפים לי חיתול ומישהו מעוות את פניו, ואני מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי. 
עם הריחות שלי. אני אוהב לטפס בבית על כל מה שאפשר אבל מישהו שם אותי בלול להרגע.
ואני מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר עם התנועות שלי, עם איך שהגוף שלי זז. 
אני כבר קצת גדול ואוהב ללמוד דברים חדשים כשמראים לי את התמונה כולה.
אבל מישהו מתעקש ללמד אותי רק באופן לינארי ומכריח אותי להשתמש במוח השמאלי שלי. 
ואני מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר עם המוח שלי ועם איך שאני מבין דברים. 
אני שונה כל כך מהאידיאלים של כולם סביבי. 
מי שאני זה לא נכון. 
מי שאני זה לא מה שהייתי צריך להיות. 
אני כבר לא כל כך רוצה להיות אני.

וכולם מתחילים להשוות אותי לאחרים. 
מתי עמדתי, והלכתי, ואם אני אוכל מוצקים כמו כולם בגילי.
ואם אני מתעניין במה שכולם או לפחות במה שכולם מאמינים שחשוב. 
אם אני הולך למספיק חוגים. ואם יש לי את החברים הנכונים.
ואני הולך ומתרחק ממי שאני.
אני מפסיק להאמין בגוף שלי, ברגשות שלי ובמחשבות שלי. 
אני מתנתק מהגוף שלי. 
כי הגוף שלי לא עובד כמו של אחרים.
הגוף שלי לא נראה כמו בתמונות.  
מי שאני לא פועל כמו שכולם אומרים לי שיפעל.

זה הגוף שלי, אבל אני רואה את הפנים שלהם כשהם מביטים בי, 
כשאני לא מצליח את שיעורי הבית, כשאני מפחד לקפוץ למים, 
כששוב יצא לי פיפי בתחתונים, כשאני צועק ובוכה מעייפות בקניון,
כשאני משחק בבובות במקום במכוניות. 
אני רואה את הפרצופים שהם עושים ואז אני מבין שהגוף שלי לא נכון. 
יש לי את הגוף הלא נכון. הגוף הזה הוא הגוף הלא נכון. 

אני צריך גוף שיריח, ויראה וירגיש ויתנהג כמו הגוף ההוא שכולם סביבי רוצים. 
ואז אני מתנתק מהגוף שלי.

אני כבר לא סקרן,
אני ריק, 
אני אבוד, 
אני משווה, 
שופט, 
מתנגד, 
דוחה,
ובעיקר מתנתק ממי שאני באמת.

אאוצ', כמה זה כואב. 
האובדן הגדול והטרגדיה הגדולה. 
אני נוטש את עצמי כי אני בטוח שיש לי את הגוף הלא נכון. 
אני טעות אחת גדולה. אין לי יותר כוח לחקור את הגוף שלי, את עצמי, את העולם.

אני אז מעדיף לשבת שעות מול המחשב או הטלוויזיה, להתנגד לכל מי שסביבי ולכעוס נורא. 
כי באמת, מי שם יעזור לי לחזור למקום שממנו התנתקתי? 
מי בסביבתי יעזור לי להרגיש חזרה את הגוף שלי כשהוא מלא בנוכחות, 
את הגוף האנרגטי שלי, הגוף שמלא בחיות, את היכולות שלי, את האוטונומיה והייחודיות שלי?
מי יביט בי בשמחה וישקף לי חזרה שמי שאני זה נפלא?
מי ירשה לי להיות חזרה, פשוט, אני?

   מירב שרייבר

תרפיסטית בהבעה ויצירה
פוגשת ילדים, נוער ומבוגרים.
שניר 3 רמת השרון
054-5908590
www.happychild.co.il