ילדים ומתבגרים

אמא-בת וגיל ההתבגרות.

רומן בהמשכים.

אחותי ואני התבגרנו בתקופה הכי לא הגיונית להתבגר (מבחינת הוריי).
הם היו בבלאגן עם עצמם ובעיקר האחד עם השני.
אימי סעדה זוג הורים,אמא חולת אלצהיימר ואבא בדיכאון,בדיכאון כי אהבת חייו הופכת לתינוקת חסרת יכולת מול עיניו.
אחותי ואני התבגרנו בתקופה הכי לא הגיונית להתבגר(מבחינת הוריי)
פתאום היה לנו מה להגיד,זה הכעיס מאד את אבי
שכעס רבות גם ככה.
פתאום רצינו דברים,בנים,איפור,מסיבות
והרי זה עוד מוקדם,טען אבי.
אחותי ואני התבגרנו בתקופה הכי לא הגיונית להתבגר
ועוד ביחד.
אחותי,היפה,המוכשרת, ילדת הפרחים
הריחה רבות פרחים נהדרים בחוץ.

ואני,מי אני?
נשארתי בבית,להתבגר ..אז…זאת לא באמת הייתה אופציה..להתבגר
כל כך רציתי לספר לאמא שלי על הנשיקה הראשונה
והיא הייתה עסוקה ב"לחתל" את אמא שלה
מה זאת נשיקה לעומת אמא שנעלמת מול העיניים?
כל כך רציתי לספר לאמא על ההתבגרות שלי
ופחדתי,כי זה היה "משהו" שלא מדברים עליו.
כל כך רציתי לצחוק מאושר,עד שהקירות ירעדו
אבל,בבית הוריי אסור היה לצעוק..גם לא מאושר
בעיקר לא לילדים

כל כך רציתי לשמוע על סיפורי הילדות של אמא שלי
האם היא גם התאהבה,כאבה,צחקה???
אבל,לא היה לזה זמן.
כל כך רציתי סתם ככה ללכת ברחוב,עם אמא שלי
לצחוק,לקשקש ולגלות לה בסוד שעישנתי סיגריה
אבל מה זה קישקושים לעומת עול הפרנסה?
ורציתי..כל כך רציתי
להרגיש נורמאלית
להרגיש נורמאלית להרגיש.
שנים רבות,כעסתי,כאבתי
על זה שלא הרגשתי שיש לי למי לומר
למי לספר את סודותיי
או לקשקש את קישקושי
ואחרי שנים,בחרתי
לא להעביר את אותה חוויה לילדיי.
לבחור להיות שם,גם כשקשה,
לבחור להיות שם,גם שמביך
לבחור להיות שם,גם שפשוט,פשוט לא מעניין.

מעבר דורי-האם יש לנו את הכוח לחיות את הדברים אחרת?

האם יש לנו את האומץ לשתף את הילדים המתבגרים שלנו ב"פאדיחות" שעשינו?

האם יש לנו את התעוזה להזיז הרים בכדי לשמוע את צחוקם או את כאבם?

הכל מתחיל בנו

הכל מתחיל ביכולת ובאומץ שלנו להישיר מבט לילדינו

האומץ להיישר מבט אל עצמינו

האומץ להיות.

מזמינה אתכם להעיז יחד איתי.

מזמינה אתכם לבחור בשיח, בהקשבה ובשיתוף.