לכתוב טקסט, לצייר, להלחין..

לקחת חלק מהבפנוכו הפרטי שלי ולהניח אותו לעיני כל זה לא קל. ממש לא.

כשהילד הפרטי שלנו מגיע הביתה מהגן עם "ציור" שמורכב משלושה פסים, מדבקה של עיגול סגול וטביעת אצבע של שוקולד,

אנחנו יוצאים מגדרינו ובטקס רב רושם ורב משתתפים מצמידים את יצירת הפאר למקרר.

הילד שמרגיש עצמו מינימום ואן גוך מביט בנו במין נונשלנטיות ומיד ניגש לבדוק מה קורה כשזורקים קוביית לגו לאקווריום.

משאיר אותנו פעורי פה מצד אחד ואובדי עצות מצד שני – איך לעזאזל מעיפים מהמקרר את היצירה המקורית?!

מודה שבשנים הראשונות כאמא נהגתי לשמור את כל היצירות, גם את אלו שקללו שתי כוסות חד פעמיות מפלסטיק וכף אורז/שעועית לבנה… (מכירים?)

כזו אני, שמרניסטית..

והיום, בגילי המתקדם, בא לי נורא שמישהו ידביק את היצירה שלי בטקס מרשים ורב משתתפים למקרר.

או שפשוט יעצור לרגע ויתן בה מבט, אולי ימצא חן בעיניו.

מוזמנים להציץ לחזרה ראשונה על טקסט שכתבתי.

שחקנית – ירדן מרקוס קליין

מאיירת – רעות בורץ

צפייה מהנה 🙂