בחרתי להעלות שוב פוסט ישן שלי בזכות התמונה הזאת.

אנחנו בתחילת שנת לימודים, אחרי חודשיים סוערים וכואבים ולפני תקופת החגים והסליחות.

זמן ראוי לחשבון נפש.

אז אם לא קראתם עדיין, אתם מוזמנים ואם קראתם בעבר, רעננו את זכרונכם.

מעדכנת מראש שיש כאן ציניות שעלולה להכאיב.

————

לימדו אותי שהדברים הכי טובים, לא עולים כסף.

חיוך… אהבה… חיבוק… שנאה…

מה זה?!

שנאה?!

מי אמר שנאה ולא קיבל?!

מי מאתנו, המסתובבים בעולם הזה (אולי גם בעולם הבא), לא זכה במנה הגונה של שנאה?

רגע אחד, למען הסר ספק הנה הפרוש למילה "שנאה" מתוך ויקיפדיה:

שנאה היא רגש של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו.

עכשיו כשכולנו מסונכרנים, ניגש לעניין:

שמן, הומו, רוסיה מסריחה, משקפופר, כושי, גמד, מכוערת, בלונדינית מפגרת, דבה ואוטיסט נכנסים לשיעור תיאטרון…

התחלה של בדיחה? ממש לא!

זהו חלק קטן מלקסיקון ענק ששמעתי בחמש דקות של שיחת חולין בין תלמידי כיתה ו' בביה"ס במרכז הארץ.

כן כן. תלמידים, כיתה ו', מרכז הארץ.

—————

(ציטוט מהמחשבות שרצות לי בראש: אם היה לי שקל, על כל פעם שקראו לי שמנה…)

אני אדם בוגר ועשיתי את הבחירה שלי.

פתחתי כיפת ברזל אישית נגד התקפות טילי ההשפלות..

והיו השפלות.

לחלקן הייתי אחראית באופן אישי – אהבתי ואני עדין אוהבת לאכול והתוצאות בהתאם.

הייתי ילדה שמנה וגדלתי להיות אישה שמנה.

יחד עם זה ידעתי להפוך את המינוס לפלוס.

שרתי, שיחקתי ורקדתי. הייתי מסמר הערב.

לא הייתה במה שלא עליתי עליה, למרות שהיה סיכוי שהיא תתמוטט מכובד המשקל – הומור עצמי והרבה!

היה חלק נוסף בהשפלות שלא היתה לי שום שליטה עליו.

אבא שלי היה ראש העיר.

בשלב ראשון שמי הוחלף מ"ליאת" ל-"הבת של…"

כל הצלחה שלי שויכה מייד לזה ש – "טוב נו.. היא הבת של…"

כל כישלון שלי טואטא מתחת לשטיח בטענה ש – "עזבו… היא הבת של.."

שנאתי אותי ושנאתי אותו ואף אחד בעולם לא ידע מזה.

————–

נחזור לשיעור עם ההומו, הרוסיה מסריחה, המשקפופר, הכושי, הגמד, המכוערת, הבלונדינית המפגרת, הדאבה והאוטיסט..

ראיתי אותו.

את אותו ילד שמחייך חיוך שבור כשהוא שומע בלופ יום אחרי יום אחרי יום את כל הבדיחות האפשריות על שמנים והוא – הוא עצמו, כבר לא שמן.

הוא היה שמן. בחופש הגדול עשה דיאטה וירד המון במשקל. המון!

אני: (הרמתי את הקול, אין לי שליטה על זה) מה נסגר אתכם?! מה זה הפה ג'ורע שפתחתם?!

הכושי: (צעק לכיווני + נפנוף ידיים) כולם מדברים ככה בכיתה, זה בכלל לא מעליב אותו..

אני: שאלתם אותו? שאלתם אותו אם הוא נעלב מזה?

הרוסייה המסריחה: אין מה לשאול, הוא רגיל לזה..

אני: (בכאב שאין לתאר) חחח.. כן.. הוא רגיל… כאילו שהשארתם לו ברירה…

האוטיסט: את כולם מעליבים, לא רק אותו..

אני:(שוב מעלה ווליום) וזה עושה את זה בסדר?!

ההומו: אפשר לחשוב מה כבר אמרו לו… יאללה..

אני: (נושמת עמוק) בוא חמוד, אני אראה לך מה אמרו לו…

(מתיישבת ליד השמן)  תגיד ילד, מפריע לך שקוראים לך שמן?

השמן: אה… אני יודע… אני כבר רגיל לזה…

אני: אתה רגיל לזה?… הבנתי….

תגיד, כשאתה בחדר שלך, לבד, ואתה מסתכל במראה, אתה רואה ילד רזה או שמן?

השמן: רזה! (חיוך קטנטן של גאווה על ההצלחה הפרטית שלו)

אני: וכשאתה לבד בחדר, מסתכל במראה, אתה מרגיש רזה או שמן?

השמן: שמן.. (החיוך נעלם)

אני: ומה חזק יותר? מה שרואים או מה שמרגישים?

השמן: מה שמרגישים…

השיחה הופסקה כי הוא ברח לי מהכיתה. לא רצה שיראו שהוא בוכה.

זה מה שחסר לו שעכשיו שגם יוסיפו לו את התארים "הומו, נקבה ובכיין"

ואלה שנשארו.. הבלונדינית המפגרת, הכושי, הגמד, המכוערת, הדאבה, האוטיסט, הרוסיה המסריחה וההומו, שתקו.

התכנסו בתוך עצמם וכאבו את כאבם, וחנקו את הדמעות שלהם בשקט.

בדיוק כמוני.

—————-

אנחנו מגדלים ומחנכים דור של גאוני היי טק, סופר מגה חכמים, מצליחנים, תחרותיים, וורבליים.

רק חבל ששכחנו קודם כל לגדל ולחנך בני אדם.

לא כל יהודון הוא תחמן ושקרן

לא כל ערבי הוא רוצח

לא כל בלונדינית היא טיפשה

לא כל נער רגיש הוא הומו

לא כל רוסיה היא זונה

לא כל שמן הוא מסריח

לא כל אחד יאמר בקול רם את מה שבאמת כואב לו.

הילדים שלנו כואבים ומכאיבים. הכל בשם ההישרדות.

האחריות היא שלנו.

אנחנו לימדנו אותם שהדברים הכי טובים, לא עולים כסף.

חיוך… אהבה… חיבוק… שנאה…

מה זה?!

שנאה?!

מי אמר שנאה ולא קיבל?!

מי מאתנו, המסתובבים בעולם הזה (אולי גם בעולם הבא) לא זכה במנה הגונה של שנאה?

______________

לכל הכתבות של ליאת תבורי, מומחית לילדים ונוער, מתבגרים.

יוצרת תיאטרון מאחורי הקלעים – אלימות ברשת: היכנסו כאן >>