בשבועיים האחרונים, אני חווה טלטלה עצומה מבחינתי, בחיי הפרטיים. בתי הבכורה שרק מלאו לה 21, השתחררה מצה"ל, אחרי שנתיים של שירות שבעיניי נראה מאוד משמעותי.

בני השני, מתגייס השבוע לשרות שהוא משמעותי גם כן.

פתאום, בתוך שבועיים, הפכתי מאמא של חיילת לאמא של חיילת משוחררת שיוצאת לאזרחות ומתחילה את חייה העצמאיים הבוגרים

ומאמא של תלמיד תיכון, מתנדב מסור במדא, לאמא של חייל, שתחזור לגהץ מדים בכל שבת שהוא יצא.

ולשניהם יש ימי הולדת בשבועות האלה, דבר שמדגיש עוד יותר את המעברים האלה שבין שלבי החיים.

קשה לי לתאר את ההרגשה, כאשר אני מבינה שהנה, גם הוא פורש כנפיים ועף, שהוא כבר השני שלי שנמצא במקום העצמאי הזה – ושמזל שיש לי חמישה… 🙂

המשמעות הזו שיוצקת הבגרות של העזיבה את הבית והליכה לצבא – היא משמעות שקיימת רק בישראל. רק אצלנו, אמהות עומדות בצמתים בימי שישי ומחלקות סרטים כחולים כדי להביא עידן חדש שבו אולי לא נצטרך להיפרד מהם כשהם הולכים לצבא, אלא להיפרד רק כשהם מתחילים את דרכם העצמאית כבוגרים.

אני משחררת היום את שניהם, לדרך החדשה שכל אחד מהם יבחר בה ומאחלת להם רק אושר.

ולי אני מאחלת – לסמוך עליהם בדרך שלהם. לדעת שנתתי כל מה שיכולתי ועכשיו אני רק מכילה ואוהבת אותם.