זוכרים כשהיינו ילדים ורצינו להתנסות בהכל ולחוות את העולם שסביבנו?
זוכרים את התחושה הזו שלא היה בנו פחד מכלום?
ולא ראינו כלום מלבד החוויה שבאותה התנסות?

זוכרים את הרגע הראשון בו ראינו את התינוק שלנו שזה עתה הגיח לאוויר העולם?
זוכרים שאמרנו שניתן להם את כל מה שלנו לא היה?
שנגן עליהם ונדאג שלא יכאב ובעיקר שלא יחוו מלחמות?
שלעולם לא יחסר להם כלום ויהיה להם הרבה יותר קל משהיה לנו?

כשנולדנו, כל אחד ואחת מאיתנו קיבלנו את הייחוד שלנו. את הדבר שהכי מייחד אותנו מכל אדם.
אצל כל אחד ואחת מאיתנו הייחוד הזה מתבטא בצורה שונה.
יש לנו הכישרונות שלנו, וצורת חשיבה שרק לנו יש.
הדבר הכי טבעי הוא, שנבחר להיצמד לא/נשים עם תכונות וייחודים שדומים לאלו שלנו.

אני לא ממש יודעת להעריך באיזה גיל זה קורה, אבל בשלב מסויים בחיים אנחנו נמשכים דווקא להפכים מאיתנו.
הרצון לחקור לעולם לא עוזב אותנו, בדיוק כמו בילדות. אם חווינו בשנות ינקותנו יחס מתירני והניחו לנו לחקור כאוות נפשנו, סביר להניח שלא תהיה לנו בעיה כי האינטואיציה שלנו חזקה ומתורגלת. בעיקר באותות לסימני אזהרה. אך אם חווינו יחס שאני קוראת לו "שלטון הפחד", ניטה להציב בדיוק שם את קו הגבול. נתקשה להתחבר למשהו שלא מוכר לנו.

הקלף הזה שאיתו בחרתי לפתוח את הבלוג החדש שלי, קלף השוטה, שולח אותנו להתחבר בדיוק להתמודדות עם הפחד, והחששות והלא נודע. הוא מורה לנו להתחבר לאמונה שלנו בעצמנו וביכולת להתמודד עם כל דבר שיפגוש אותנו בדרך.
הוא אומר לנו להרים מבט (והתמקדות) למעלה, לרוח, לצמיחה וגדולה. להקשיב לסימנים ולקולות שניתקל בהם בדרך.

יש זרם מסויים בקבלה שאומר שלכל נשמה יש את הייעוד שלה, את המטרה שלשמה באה ליקום.
הבורא בוחר איזו נשמה לשים באיזה גוף בשר ודם, והחל מאותו רגע אותו רגע בו הגוף יוצא לאוויר העולם, כל ההוויה שלו מושכת להגשים את אותו הייעוד. בכל שלב (או מדרגה/שיעור) שעובר, הוא עולה עוד כיתה בדרך לאותה הגשמה.

היה והבין ייעודו ועשה כל שביכולתו להגשים אותו, ביום הדין כשהנשמה עולה בחזרה לשמים, נקבע אם הגיעה להגשמה או שלא. אם כן, הנשמה עולה ל"שלב הבא", ואם לא היא חוזרת להיוולד בגוף אחר/חדש, וחוזר חלילה עד שתגשים את הייעוד שלה.

הסברה היא,
שככל שתדע מה הייעוד שלך, כך פוחתים הפחדים מהלא נודע. 
ככל שתדע מי אתה, כך תיגבר האמונה שלך בעצמך.
ככל שתדע לאן אתה הולך, כך תבין שהעבר שלך הוא הצידה לדרך.

השמים הם רק עוד שלב בדרך אל הגבול כי הגבול לא קיים – וזו רק המחשבה שלנו שמונעת או מעודדת אותנו לראות את העובדה הזאת…

שלכם,

שירי סיני