מיקה רואה ילדות ישראלית ביו-טיוב.

מיקה ביקשה.

בעצם מיקה אמרה: דינג דינג, מה מה מה אמממ אמממ אמממ גג גגג גגגג  גגגג אהההה אהההה

ואני שמעתי: :אמא יקרה, אני רוצה לראות ילדות ישאלית

ואם לא תשימי לי את זה, אני אתחיל לבכות…"

אז שאני אגיד לה לא? לא.

מיקה יושבת על הספה, ילדה קטנה ומתוקה שרק למדה לשבת והיא מוחאת כפיים ומרוצה ואמא הלכה רגע למטבח לעזור לאבא.

כעבור שלוש שניות, שמעתי את מיקה קוראת לי מהסלון בצעקה קטנה. רצתי לסלון ומיקה על הרצפה. החליטה להתגלגל אל הרצפה מהספה. אלוהים! אני יודעת שהיא תיפול עוד הרבה פעמים בחייה ותתגלגל אבל לא יכולתי שלא להרגיש אשמה על שהשארתי אותה לבדה. הילדה הקטנה שלי יכלה להיפגע. 

כמעט בכל יום אנחנו שומעים בחדשות על מקרה כזה או אחר ואני אומרת: למה לא השגיחו? למה השאירו אותו לבד? ואני מגלה שקל לי מאד לשפוט והנה, זה יכול היה לקרות גם לי (חס וחלילה). 

אז רשמתי למיקה מייל.

נשמע מוזר נכון? אני אסביר:
כשמיקה נולדה, פתחתי לה מייל משלה ובכל פעם, כשאני רוצה שהיא תדע משהו שכרגע היא לא מבינה, אני שולחת לה מייל. כך, כהיא תגדל (אני בונה על גיל 16 בערך) היא תפתח את המייל ותקרא לה בכיף את כל מה שכתבנו לה)

אז כתבתי למיקה מייל ובו רשמתי לה שלא אוכל כל החיים למנוע ממנה ליפול או להתגלגל, ולקבל מכה ולהיפגע, נפשית וגופנית אבל אני תמיד אהיה פה בשבילה בשביל להרים אותה, להפוך אותה, לחבק ולנחם אותה ושאם הייתי יכולה הייתי נופלת במקומה.

אז מה אתכן/ם? תפתחו לילדים מייל. מנסיון, זה משחרר, ולילד יהיו בעתיד תשובות קצת יותר ברורות ל"למה ההורים שלי התנהגו איתי כך? בחרו כך? עשו כך?"

וגם תפרקו ותבטאו על הדרך, רגשות אשם, תהיות, שאלות, חששות, התרגשות, שמחה, אהבה.

____________________

שלכם, אמאמיקה