יום בהיר אחד זרקתי אותו. יום יום הייתי עולה עליו, יום יום, משועבדת למחוג, לתזוזותיו, ממקדת את עיניי בו לוודא היכן נעצר (טרום עידן הדיגיטלי). ולא אחת ירדתי, ואז עליתי שוב, אולי בתקווה שטעיתי באופן העלייה שלי עליו, אולי לחצתי יותר מדי וזה גרם לו לאבד את הצפון, ואולי האמנתי שבשניית ההמתנה ירדו עוד כמה גרמים. ברגעים שבהם השתבשה (קלות) דעתי, גם פשטתי גרביים, התפניתי, ניקיתי את העור סביב הציפורניים, הוצאתי שאריות מזון מהשיניים – הכל כדי להרוויח עוד כמה גרמים. והוא היתל בי, כי לעיתים היה נעצר על המשקל המבוקש, ובעוד אני נושמת לרווחה – זז באחד קילוגרם מעלה. למזלי, דאגתי באותה העת לוידוא משקל אצל אמא שלי, שם זייף בקילוגרם מטה, ויכולתי להסתמך עליו.

אני קצת נבוכה לספר שכאשר אני מגלה שעליתי במשקל, נשמתי מעט נעתקת. באמת. וכתוצאה מכך, מעט חמצן לא מגיע למוח, ואני טיפהל'ה משתגעת. היום אני מבינה למה. זה לא בגלל שאני לא אוהבת איך שאני נראית, אלא מהלחץ, מההבנה שצריך לעבוד יותר, לעשות יותר ספורט, לאכול פחות. אני כן רואה בזה חובה לשמור על המשקל. לא להתגלגל כמו כדור שלג אינסופי, לשים לזה סוף. זה דורש עבודה. למען ההגינות אומר שה – BMI שלי תקין, אך נמצא בגבול העליון הרגיש. זו הגזירה של הנוטות להשמנה- לעבוד קשה בשביל הגיזרה.

ואז , יום בהיר אחד, לא הרבה לאחר שהחלטתי לזרוק אותו לפח (אחרי הלידות שלי הבנתי שהוא בהחלט לא תקין), התחלתי לרוץ. זה לא התחיל בריצה, זה התחיל בהליכות, אבל הפתעתי את עצמי בהתמדה. זו תקופה שהכבדות והנפיחות בבטן החמירה, היו לי רזרבות מצטברות משתי הלידות שלי, ולאחר זמן מה פשוט הרגשתי לא בריאה. אבל ברמה שגרמה לי חלחלה. אישה חייבת להרגיש כך כדי לנוע. כן, חלחלה. גועל. וכבדות פיזית.

ההליכות הקלילות והנעימות הפכו בהדרגה לריצה. לא העמסתי על עצמי, העליתי בעומס אט אט. ואם אומרים שעם האוכל בא התיאבון, אז עם הריצות, בא החשק להיות בריאה. וכן, נודה על האמת, גם לרדת במשקל. אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שלא זו המטרה. המטרה היא אורח חיים בריא, ירידה במשקל היא תוצאה נלווית לכך. הקפדתי על שתיית מים מרובה, הוספתי ירקות מגוונים, והשתדלתי בבוקר לאכול בעיקר פירות ולהפריד חלבונים ופחמימות (שיטה שמזמן הרגשתי שמתאימה לגוף שלי). לא נמנעתי מקמח לבן או סוכר.

אט אט הגיעו מחמאות. מחמאות רבות. ואני , שלא אחת השמעתי הצהרות על כך שאישה "כל יופייה הוא פנימה", שלמדתי בשבתות הקיץ "פרקי אבות", שמנהלת תקשורת יומיומית עם בורא עולם ועם בעלה על נושאים מורכבים של חיים, אמונה, אהבה וחינוך – הייתי בעננים כפי שלא הייתי זמן רב. זה מה שמרומם את נפשי ? תהיתי, גיזרה טובה?! כמה שטחית ורדודה את יכולה להיות? אבל אני כמו שאני, התחברתי לפרשנות הרוחנית: נפש בריאה – בגוף בריא. רוחנית רוחנית, עד מהרה חטאתי בחטא ההיבריס: נתתי טיפים לעוברים ושבים כאילו הייתי רזה מן המניין, קניתי ג'ינס אחד במידה 36 (חטא נורא! הצלחתי פעם אחת להיכנס אליו, אבל לא הצלחתי לצאת), ולהנאתי קראתי כתבות על דיאטות (בידיעה משמחת שאני לא צריכה. כרגע).

אם נחזור שוב לאחור , אפילו עוד לפני שזרקתי את ההוא הידוע לשמצה, ואחרי שחקרתי, ניתחתי ובדקתי תגובות של אנשים ל"שיח משקלי", בייחוד של בעלי, ובעיקר את התגובה הרגשית שלי לתגובות של האנשים, החלטתי באופן חד משמעי שאני לא מדברת יותר על איך שאני נראית. וכי למה? כי אנשים פשוט לא יודעים מה להגיד לך. הם סיגלו לעצמם מענה אוטומטי, אשר יש להניח נלקח מ"המדריך לתגובות לבני אנוש המשתפים בהתחבטויות המשקל שלהם". אפשר לראות את המתח בעיניים שלהם, את הקיפאון בגוף, את החיוך הנבוך, את הראש הטרוד, "אוי לא, שיחה על משקל, אני מקווה שאצא מזה בשלום". רוב האנשים מעוניינים לעודד, אך לצערם הרב זה מתנגש פעמים רבות באמת. משלא נותרה להם ברירה, הם משקרים.
 

להלן התגובות שמצאתי שחוזרות על עצמן, לפי סדר החיבה שלי אליהן:

• "מה?! על מה את מדברת?! את נראית מעולה, את לא צריכה לרדת". (האהובה עלי ביותר).
• "תקשיבי, את ממש בסדר". (בינוני).
• "לא נורא, את יפה ככה, תאהבי את עצמך" (בינוני מינוס).

לגבי השנואה עלי ביותר, אני מתלבטת בין שתיים: "אני דווקא חושבת שנשים מלאות זה סקסי" ; או : "יש לך קצת בטן (לי???) אבל לא נורא". אני חושבת ששתיהן זוכות. מבחינה דרמטית יש מוצלחים יותר, מוצלחים פחות, אך כולם נבוכים מוצלחים בהחלט.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי אחרי סוכות, בהסתמך על משקלים אמינים (ולא כמו זה שקניתי, עם סטיית תקן של 5 קילוגרמים) , גיליתי שעליתי במשקל. ולא רק את זה גיליתי, אלא גם – גוועלט! – שמכנס די רחב לא נסגר עלי בקלות. זו כבר לא עלייה קלילה שנספגת במכנס (דרגת עלייה 1), אלא עלייה מונעת סגירת מכנס (דרגת עלייה 2+)! אבל הנורא מכל הוא שהתחלתי לשתף בזה אנשים, ואני לא אוהבת את התגובות שלהם. לכן, אני מפסיקה לדבר על המשקל שלי מרגע …………זה.

אולי רק כשארד במשקל , וישאלו אותי "איך רזית?".

חזרה לשגרת פוטנציאל-גבוה-להצליח-בדיאטה-כי-אין-חגים-מלא-זמן מוצלחת!

שלכם-ן,

ליאת