יום הולדת בבית לגדול בן ה7.
חשבתי לעצמי – כמה קשה זה כבר יכול להיות? 
ויצאתי לדרך. 

חילקתי הזמנות לכל החברים.
קניתי קישוטים.
תכננתי משחקים. 
ניפחתי בלונים
אפיתי עוגה 
ערכתי שולחן
התלבשנו יפה. 
וחיכינו לשעה המיועדת.

ואז הם הגיעו. 
עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד.
35 בנים בכיתה א. 
מלווים בצעקות, צווחות והמון אנרגיה עודפת, למרות שרק שעה קודם לכן הם רק חזרו מבית הספר.

את המשחקים זנחתי אחרי רבע שעה ואחרי חצי שעה הרגשתי שחבורת פראים השתלטה לי על הבית. 
את השאר אני כבר לא ממש זוכרת.
איפשהו בין הבמבה המעוכה והשוקולד המרוח לבלונים המתפוצצים העדפתי לאבד את הזיכרון.

הבטחתי לעצמי שביום ההולדת הבא אני מביאה סרט ופיצה. 
סרט. 
פיצה. 
זהו.

לפחות הילד יצא מרוצה עד הגג וכבר יש לו תוכניות לשנה הבאה. 🙂 

חבל שימי הולדת זה כמו לידה, אנחנו לא זוכרת את הקושי, רק כמה הילד נהנה. 

מזל טוב נסיך שלי! מוכנה לעבור את זה בשבילך כל שנה מחדש.