מסיבות הסיום בפתח והילדים נמצאים ב"סדרת חינוך" הכוללת חזרות, תלבושות, שירים, ריקודים, כלים ובעיקר אין ספור התכוננויות. זהו. כבר לא לומדים. רק מתכוננים. יש הופעה. צריך להיות מוכנים. עזבו את זה ששנה שלמה למדנו נבחנו, הועשרנו, בסוף השנה עלינו להביע את מיומנויותינו בתחום המשחק, השירה והריקוד. קצת אבסורד, לא? במשך כל השנה הילדים לומדים את כל מקצועות הלימוד, משקיעים הרבה אנרגיה בשפה, באנגלית, במתמטיקה, במדעים. ובסוף, כשמגיע סוף השנה, איך בא לידי ביטוי הידע שצברו, החינוך שקיבלו, הערכים שהוקנו? באמצעות מסיבת שירים, ריקודים ודרמה.

"פחד במה"

יש ילדים שזה מאוד מתאים להם. הם כאלה, נולדו "חיות במה", אוהבים לשיר, נהנים מלרקוד, אוהבים לשחק. ואכן מוצאים את ביטויים בשעות אחר הצהרים בחוגים שמספקים להם אין סוף של אפשרויות לביטוי עצמי, כולל הפקות גרנדיוזיות בסוף השנה בהם הם יכולים לבטא את חלומותיהם ולהרגיש חלק מהוליווד.

אבל יש ילדים שלא אוהבים במה. לא נהנים לרקוד, לא מצליחים לשיר ובכלל אין להם את הביטחון הדרוש על מנת לעמוד על הבמה מול קהל, להקריא, לדקלם או להזיז את גופם בתנועות שנקבעו מראש. לא זאת ועוד, הם עכשיו נידונים לחודש שלם של חזרות ואימונים, מספיק חשובים על מנת לבטל כל פעילות אחרת על סדר היום הבית ספרי.

זה מתחיל בגיל הרך

הופעות הריקוד והשירה מתחילים כבר בגיל הרך. כבר בגני הילדים מסיבות החגים ומסיבות הסיום כוללות ילדים שרים, רוקדים ומדקלמים מול קבוצת הורים שרואים את כל המאורע דרך המסך הקטן של הסמארטפון ובכלל לא קשובים לאירוע, אלא יותר למוצר הטכנולוגי המצוי בכיסם והופך את המאורע למופע פלאשים שלא היה מבייש דוגמנית צמרת. כבר בילד השני והשלישי, מצאנו את עצמנו מדקלמים את השירים העתידים להגיע ומביטים בסלסלה, מתחת למושב הילד, על מנת להעריך כמה חפצים עוד נותנו (מטפחת, תוף מרים, קראקס), על מנת להעריך מתי ה"קרקס" הזה מסתיים.

אז תחשבו רגע על אותם ילדים, שלא רוצים לעמוד על הבמה, שלא בדיוק עומדים בקצב, שלא נהנים ממחיאות הכפיים של ההורים ומעומס הפלאשים וכל מה שהם מחכים הוא שה"מסיבה" תסתיים. תזכרו באותם ילדים שהולכים שפופים בטור המהלך שיוצר צורות מגוונות ברחבת הגן, שמנסים להתחבא בשורות האחרונות (שם במילא שמים אותם כי את הפחות טובים תמיד מחביאים בסוף) ומנסים לא לפגוש את מבט הגננת, או המורה, שכאילו משדרות להם "חבל שבאת, יכולת לחסוך ממך את הסיטואציה וממני את חוסר השלימות בריקוד".

ילדים חכמים, בכלל לא מכניסים את עצמם לסיטואציה הזו. ברגע שמתחילה ההופעה, הם רצים במהירות האור לאחד ההורים, מתיישבים על ברכיהם ומרגע זה אין סיכוי להזיז אתום. מה גם שכל מה שההורה רוצה זה להמנע ממצב של דמעות ופתיחת ערוצי הניאגרה.

פשוט לא אוהבים את זה

אותם ילדים מנסים להתחמק מאירוע הסיום, ממש לא נהנים בחזרות (אף על פי שעליהם להתייצב בהם מידי יום במשך חודש שלם), לא אוהבים לחכות כל היום במהלך החזרה עד שיגיע תורם (במיוחד שעל פי רוב תורם לא יגיע מאחר והם מקבלים את התפקיד המינימאלי) ולא אוהבים להדחק בתוך תלבושת מגוחכת או להחזיק שלט או כל תפקיד ניצב אחר. אותם ילדים שלא מתסדרים עם הצעדים שהמורה לימדה ורוב היום "חוטפים" הערות על הדרך שבה הם עושים את התנועות, אותם ילדים ליודעים לקרוא נהדר, אבל כשמתווסף לתהליך קהל, הם מתחילים לגמגם ויודעים שאין סיכוי שיתנו להם תפקיד. הילדים האלה בבעיה. מצד אחד לא נעים לשבת בצד כשכל ילדי הכיתה מופיעים. מצד שני, המורה רוצה להראות שכל הילדים משתתפים, כך שסביר להניח שיעמידו אותם על הבמה, בשורה האחרונה, ואולי יאפשרו להם להחזיק שלט או דגל מאחוריו יוכלו להתחבא. כבר ראיתי ילדים מתחבאים מאחורי דגלים, שלטים, עמוד באמצע האולם, מאחורי ילדים גבוהים, או אפילו, לא קמים מהספסל, כשמגיע תורם, כדי לא להיות בחזית הבמה.

אז מה אנחנו אמורים לעשות כשהילד שלנו לא רוצה להופיע?

עלינו לזכור שגם אנחנו לא תמיד שמחים לעמוד בפרונט ולדבר ולהציג מול כולם. בגיל הרך, גם אם הילד היה חלק מהתהליך, התכונן, הכין, רקד עם כולם, ועכשיו כשהתחילה המסיבה התחרט – זכותו! זו בחירה שלו וזכותו להחליט שאינו רוצה להיות חלק מהמופע. חבקו אותו, החזיקו אותו, הושיבו אותו עליכם ושתפו פעולה מהכיסא. מהמקום שלכם. תנו לו לשיר את השירים מהכיסא תוך שאתם מחבקים אותו ולוקחים חלק בתהליך. מידי פעם, ניתן לשאול אותו אם הוא רוצה להצטרף לריקוד זה או אחר. הזכירו לו שאתם יודעים שהוא יודע ממש טוב את המילים והתנועות, כי הרי הראה לכם בבית, אולי בכל זאת ירצה להצטרף לקבוצה רק לשיר אחד. אם הוא מסרב, אל תלחצו. זה במילא לא יעבוד. והרי אתם רוצים לגרום לו תחושה חיובית. תחושה של הצלחה. של שמחה. אל תראו לו שאתם מאוכזבים. תנו לו הרגשה שאתם גאים בו גם אם לא היה חלק מהמופע.

אם הילד הפסיק להופיע, או בכלל לא התחיל – אל תצלמו. זה מאוד מלחיץ. זרמו בנינוחות ותהנו ביחד מהמסיבה.

אם אתם יודעים שהילד עלול לא לקחת חלק במסיבה, אל תביאו אתכם אחים או סבים וסבתות. תחסכו ממנו אי נעימות כפולה. תנו לו את כל תשומת הלב אחד על אחד בלי אורחים נוספים. כשאתם חוזרים הביתה ספרו לכולם איזו מסיבה יפה היתה ואיך הילד ידע את כל המילים והתנועות. אל תעשו עניין מהעובדה שישב עליכם. הראו לו שאתם גאים בו ובתהליך שעבר.

ומה עושים כשהילד כבר גדול יותר ולא מוכן להופיע?

לא קל להיות עם "פחד במה" במיוחד שאתה רואה את החברים ה"טאלנטים" שלך מועצמים על הבמה, צוחקים, נהנים ומבטאים כשרונות שממש רחוקים ממך. אם הילד מביע התנגדות נחרצת להופיע. הבינו אותו. קבלו את דעתו. תנו לו תחושה שאתם מבינים שאינו מוצא את עצמו בסיטואציה זו. חזקו אותו. נסו לשכנע אותו בכל זאת לנסות, להשתדל. הסבירו לו שאתם לא מצפים ממנו אבל זו הזדמנות להתנסות. שיש סיכוי שבסוף התהליך מאוד יהנה. שהוא לא חייב להיות בתפקיד הראשי ושעצם ההופעה היא חלק מחוויה. שלא יקח את זה כל כך קשה ושבסך הכל המטרה היא להנות.

הילד לא חייב להופיע

אם בכל זאת תהיך השכנוע אל עוזר, חשוב להפנים שהילד לא חייב להופיע. לא נבחנים בבחינת הבגרות על יכולת הופעה, שירה וריקוד במסיבת הסיום וגם כשניגשים לאוניברסיטה או למקום עבודה חדש לא שואלים אותך בראיון העבודה מה היה תפקידך במסיבת הסיום. כבדו את הרצון של הילד לא להופיע. תנו לו רעיונות לאפשרויות אחרות בהן ביכולתו להיות מעורב. לדוגמא להיות אחראי על ההגברה, למשל להכין את ההזמנות, להכין את התפאורה. לעזור להכין את התלבושות. תנו לו את התחושה (רצוי בשיתוף המורה) ולא רק מה שרואים על הבמה הוא החשוב ביותר, שיש הרבה תפקידים מסביב שחשובים לא פחות. למשל להשיג הקלטות של השירים. למשל (אם ניתן) לנגן חלק מהשירים. למשל להיות סדרן, עובד במה.

יש לא מעט תפקידים שיכולים לבטא אחריות רבה של ילד ויכולים לבוא לידי ביטוי במסיבות הסיום. שוחחו עם הילד ותנו לו משימה למצוא לעצמו תפקיד שיכול להחליף את תפקיד השחקנים או הרקדנים. נסו לשכנע אותו לשוחח עם המורה בעצמו. כדי להקל עליו, ניתן לגבות את הפניה במייל למורה. תנו לילד ביטחון שהוא מסוגל לדאוג לעצמו ולמצוא לעצמו תפקיד איתו ירגיש נוח.

במידה והניסיון להחליף תפקיד לא צלח, נסו לשוחח עם הילד ולהבין ממה נובע הקושי. מה מהתפקידים הוא לא אוהב. מה הוא כן חושב שהוא יכול לעשות. מה ממש לא בא בחשבון. נסו להכווין אותו להתבטא בתחומים בהם הוא מסוגל לתרום, להיות חלק מהכיתה ועדיין לא להיות מובך וחסר ביטחון על הבמה (למשל לאמר את משפט הפתיחה בטקס המבקש מכולם לסגור טלפונים).

אל תעשו עניין מחוסר רצון של הילד להופיע. התייחסו לכך בטבעיות. ואם בכל זאת עלה לבמה ואתם רואים אותו מאחורי הדגל, או רק עושה את תנועות השיר עם השפתיים תוך פזילה לעבר החברים להבין מהן התנועות – התעלמו. עשו את עצמכם כאילו לא ראיתם, לא שמתם לב. בסך הכל הוא היה על הבמה הכי טוב שהוא יכול.

אז איך להתמודד עם ילד שמסרב להופיע:

1. נסו לשכנע אותו להשתתף, עד גבול מסויים. אל תלחצו ואל תתעקשו.
2. אל תכעסו על ילד שלא רוצה להופיע.
3. אם הילד בגיל הרך והחליט לשבת עליכם במסיבה, על אף החזרות וההתרגשות פני המסיבה. תזרמו, אל תתעקשו, תנו לו לשבת עליכם ולהמשיך את המסיבה ממקומו החדש.
4. אם הילד מביע חוסר רצון להשתתף – הפסיקו לצלם. זה מאוד מלחיץ.
5. במידה והילד בוגר ולא מוכן להשתתף במסיבה, תנו לו הצעות חלופיות להשתתפות.
6. שתפו את המורה בהתלבטות ובקושי של הילד ונסו לתת לה פתרונות יישומיים.
7. בכל מקרה תנו לילד את התחושה שהוא היה מצוין ואתם גאים בו.
8. אל תשתפו את בני המשפחה ב"חוסר התפקוד" של הילד. שדרו להם שהוא היה נהדר.
9. התייחסו למסיבת הסיום בפרופורציות, אל תשדרו לילדים שזו "משימת חייהם". התייחסו למשימה ב"קריצה" וכהזדמנות לחוויה.

________________

דוקטור אם

http://doctorm.co.il/