"אני רואה שהילדים הם שטאנץ של האבא" אמר לנו יום אחד אדם, כי זה מה שאומרים בדרך כלל כשהילדים עומדים בצמוד להורים. אני גרה בדירת 4 חדרים פרברית עם מרפסת ביישוב מתפתח שנקרא באר-יעקב, שהיא כמעט נס-ציונה, רק בזול יותר. את הדירה ניסיתי לעצב בסגנון שטאנצי מוכר "כפרי", אבל פה ושם שילבתי "נגיעות" וינטאג' , ריהוט של איקאה ואיי-רובוט. לפני 7 שנים עבדתי במקצוע לא שטאנצי בכלל, אבל אחרי שלא הפסקתי לשמוע את המשפט "תסריטאית? יש לך מה לעשות עם זה?" נפלתי לשטאנציות והחלטתי לעבור למקצוע שדווקא אינו שטאנצי במהותו, אבל מספיק שטאנצי כדי שיהיו לו תנאים סוציאלייים כמו ימי מחלה, פנסיה וקרן השתלמות (קלינאית תקשורת למי שתהה. לא שטאנץ. אז אני ליאת, קלינאית תקשורת, עובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים, במשרד החינוך. עם התאמה להוראה למטפלים.
סליחה? הילדים שלי? נכון שהם של אבא שלהם, אבל שטאנץ?
יש מוטיבים שטאנציים בחיים שלי, אין ספק. אני נשואה, בת 34, שני ילדים, סטטוס די שטאנצי בסביבה הקרובה שלי. רבים בקרבתי כבר אוטוטו עם שלושה ילדים, כי הילד השני הגיע לגיל שנתיים, והפרש של 3 שנים בין השני לשלישי הוא מעולה.
אה, ואני שומרת שבת, עם בעל חילוני, בשכונה חילונית מקסימה. ויש לי חברותא חרדית, שמלמדת אותי הלכות ומצוות. לא שטאנץ. ובנוסף לכל, אני מנסה לפתח תחביבים, כמו ריצה וריקוד. לאחרונה נראה שגם הריצה הפכה לשטאנץ שכונתי ובין נושאי השיחה הפופולאריים, אבל בשיעור הריקוד המודרני יש רק שלוש בנות.
ופוסטים? פוסטים יש רבים. וטובים.
אני מקווה שאצליח להביא אליכם משהו קצת יותר מיוחד, ממני.
פתק חניה נושן שהפך לסימניה מבצבץ מקפלי הדפים,
