לאור ההתפתחויות האחרונות אני חשה שאני חייבת לכתוב מעט על הפחדים והחששות שנולדים יחד עם הולדת הילדים שלנו.

החשש, החרדה והדאגה התמידית לקטנים שנמצאים באחריותינו הן כל כך טבעיות והגיוניות. השבוע סיפרה לי אם טרייה שהיא לא מצליחה לישון בלילה מחשש לאזעקה (לא, היא לא בטווח הטילים). ישנן עוד הרבה אמהות שמתקשות להרדם ולא רק מהפחד מאזעקה וטילים, אלא גם מפחד שהתינוק יפסיק לנשום, שמא הוא ייחנק כי השמיכה תכסה את פניו או שהיא מפחדת שאולי הוא סובל ממחלה מסתורית שבגללה הוא בוכה כל היום.

אני מרגישה שאין מספיק לגיטימציה לתחושות שאמהות כה רבות (ויש גם אבות) מעלות. גם אני הייתי ביניהן, בעיקר אחרי לידת ילדיי. אך כאשר גיליתי שהתחושות הללו הן טבעיות ואף יש להן הסבר אבולוציוני, הידיעה שהחרדה שמלווה אותי היא טבעית וחולפת, עזרה לי מאוד להשלים עם עצמי, לסלוח לעצמי ולחוש שאני אמא טובה ונורמאלית. דניאל סטרן מקדיש לנושא האחריות האימהית פרק שלם בספרו "הולדתה של אם" – "הבטחת הישרדותו של התינוק שלך".

לכל אם טרייה יש את הרגע הזה שבו זה מכה בה – ההבנה של גודל האחריות על חייו של התינוק. ההבנה וההכרה באחריות הזו משנה את העולם של האם לתמיד. יש נשים שההכרה הזו תכה בהן עוד בהריון אך לאחר הלידה וככל שהאם נקשרת יותר לתינוק, תחושת האחריות על חייו מתעצמת. החששות והחרדה המלוות את האחריות הזו, הן טבעיות והכרחיות ובעצם משאירות אותנו האמהות ערניות. החשש התמידי הזה גורם לנו להיות האדם המתאים ביותר להגן על הילד שלנו. החשש הזה הוא אינסטינקט מהטבע שאחראי על הישרדותנו. דניאל סטרן בספרו קורא לחשש הזה "תגובת דריכות". במהלך האבולוציה, חיות, כולל היצורים האנושיים, היו צריכים להגביר את תגובות הדריכות שלהם כלפי סכנות מהטבע- כמו טורפים, מזון רע, אסונות טבע ועוד. היום יש רק מעט סכנות "טבעיות" כאילו, אך ישנו מערך שלם של סכנות "אזוריות" כמו משטחים בגבהים משתנים, אמבטיות, חשמל, מכוניות ועוד. אילו בעצם הטורפים החדשים המהווים סכנה לתינוק ואמהות מתייחסות אליהם כאילו היו אריות או זאבים בטבע. יחד עם החשיבות העצומה שיש להכרה של האם שהיא זו שאחראית על חייו של ילדה וכן החשיבות שיש לחרדה ולפחדים הנלווים, קשה מאוד לתפקד בחיי היום יום בפחד וחרדה מתמשכים.

האם אפשר למתן מעט את הפחדים? מה עושים כדי "להישאר נורמאליים" ולהמשיך לתפקד במציאות היום יומית? ראשית, במהלך עבודתי עם אמהות לאחר לידה, מצאתי נשים שתחושת האחריות מובילה אותן לחוש תחושות אחרות מאילו שאני חשתי לאחר הולדת ילדיי. ההכרה שהתינוק עם היוולדו תלוי בה לחלוטין יכולה להכניס באם כוח ורגשות עצומים, ודווקא חיוביים: שליטה, העצמה וכוח. כלומר, ישנו נתיב אחר ויש דרך אחרת לתרגם את האחריות העצומה המוטלת על האמא. כמנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה למדתי ששיחות עם אמהות אחרות, על החרדה הזו שכמעט ואינה מדוברת בשיח אמהות רגיל, נותנות תוקף לרגשות הקשים שיכולים לפעמים לשתק אמא טרייה או מנוסה יותר. שיחה של אם חרדה עם אם שחשה עוצמה וביטחון כתוצאה מהאחריות המוטלת עליה כאם, יכולה להוות מקור לתמיכה וחיזוק לאם החרדה. כמו כן, העובדה כי "יש עוד אמהות שמרגישות כמוני" והפידבק והעצות שהאם מקבלת, עוזרים גם הם למתן את החרדה. עם הזמן, כשהילד גדל, בדרך כלל החששות להישרדותו פוחתים.

רמה מסוימת של פחד נשארת תמיד סמויה, מוכנה לקום לתחייה כשהנסיבות ידרשו זאת. הפחד והחרדה לשלום הילד קיימים, אך אני ממליצה לך למצוא את הדרך שלך להשקיט אותם ולא ליצור תסריטים איומים בראשך למען תפקודך השוטף כאם. עצם הידיעה, שהחששות והחרדה המלוות את האחריות הזו הן טבעיות והכרחיות ובעצם משאירות אותנו האמהות ערניות, יכולה גם היא להרגיע מעט. החשש התמידי הזה גורם לנו להיות האדם המתאים ביותר להגן על הילד שלנו. אל תוותרי עליו!

קראי עוד על ילדים והמצב הביטחוני>>

__________________

עינת חלד, יועצת חינוכית התפתחותית, מדריכת הורים ומנחת קבוצות אמהות אחרי לידה