כנערה הצטרפתי לקיבוץ העירוני "קיבוץ ראשית" מה זה קיבוץ עירוני? בסיס הרעיון הוא יצירה של תרבות משותפת: חילוניים /דתיים, אשכנזים /ספרדים, ועיסוק בפתרון בעיות חברתיות בחברה הישראלית. התחתנתי, נולדו לי שישה ילדים ועברתי שם חרם חברתי שנכנס לזוגיות שלנו ולהורות שלי.

מדי יום, ירדתי אחר הצהרים לדשא- כל הנשים והילדים של הקיבוץ, התיישבו בצד השני.  

בערבי שבת באתי לבית הכנסת – אף אחת לא התיישבה בשורה שלי.

יום אחד הגעתי למקום העבודה והייתה שם מישהי, במקומי…!!!

עברו כמעט 8 שנים עד שעזבתי, ובכל אותן שנים, פעלתי. "עשיתי" כדי לתקן:  טיפול זוגי , ייעוץ כזה או אחר, תהליכים –  דבר לא הועיל.

כשחשבתי על מצבי היו עולים לי משפטים כמו:  למה מגיע לי כאלו חיים? למי עשיתי כל כך רע שאלו החיים שיש לי?? מה כבר יכול להשתנות?? לכל מקום אליו הסתכלתי, הייתי רואה רק "קירות" כל קו מחשבה אחריו עקבתי, היה מוביל אותי למבוי סתום: "אין לי מקצוע" "אני מרוויחה רק 2200 ₪ – אז איך אסתדר בחוץ?" "יש לי שישה ילדים", "ההורים שלי לא פנויים ולא יכולים לעזור, גם לא כלכלית", "אין לי חברים מחוץ לקיבוץ/ כת… וכו".

יום אחד יצאתי עם הילדים לדשא מתחת לבית

במקום השאלות הרגילות הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לו:

"מה אתה רוצה ממני?" מיד! הייתה תשובה: "תלמדי לא להיות קורבן". מחשבה שהתבהרה לה בראש, "טוב" אמרתי למחשבה הזו "אבל איך עושים את זה???" ומיד הגיעה עוד תשובה : "תסכימי לקבל!!" "מה? מה זה אומר??" בכלל לא הבנתי, אבל לא הייתי באמת בעמדת מיקוח בשלב הזה, אז אמרתי: "בסדר, מסכימה!! "

התובנה הראשונה שהייתה לי היא שעד עכשיו לא שאלתי את השאלות הנכונות, השאלות של "למה זה מגיע לי?" השאירו אותי בתוך ה"קירות" עם השאלות הללו נשארתי ב"אזור" של: מה מוכר, מה הגיוני? שם באמת לא היו תשובות. אבל ברגע ששאלתי שאלות אחרות – העולם נפתח.

הלכתי הביתה עם השאלה: מה זה לעזאזל להסכים לקבל??? הדבר הראשון שעשיתי היה לשתף במה שקורה לי חברת ילדות, מסתבר שלא היה לה מושג מה קורה איתי ומה עובר עלי… משם הדרך כבר הייתה קצרה לכך שעולמי כולו התגייס לעזרתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי : "הסכמת לקבל? אז יאללה עד הסוף!! את לא הולכת להרגיש מושפלת מזה שאנשים עוזרים לך!"

ואנשים באמת עזרו , בצורות ובדרכים שאי אפשר היה לדמיין, לפני שבחרתי לצאת לדרך. אז גם הבנתי את ההבדל בין בחירה להחלטה, שבחירה באה מהלב ויש בה מוכנות מלאה לשלם את המחיר וללכת עד הסוף. בנקודה הזו כל היקום איתך ולמענך! אנשים ציידו לי דירה, עזרו לי לשפץ אותה, אנשים שלא הכרתי הביאו שמיכות חדשות לילדי: מעשר ממשכורתם. כל ערב מישהו התקשר לבדוק: מה היה? ולנתח את איך להתכונן ליום הבא. הזמינו אותי לשבתות, לא הייתי לבד במשך שנה וחצי עד שעמדתי על הרגליים.

בתהליך הזה גם הבנתי שיש לנו בראש כל מיני "איך דברים צריכים להיות"… ושזאת רק מחשבה, מחשבה שתוקעת ומכאיבה ולא מאפשרת לראות פתרונות שקיימים ממש מולנו .

כמו שבטח הבנתם הגירושין הללו לא היו קלים (אני לא באמת יודעת אם יש כאלו בכלל) ויום אחד בזמן שהאקס שלי יזם טיול לילדי הקיבוץ, בדיוק על משבצת הזמן שילדיי היו אמורים להיות אצלי, מתוך התסכול, הכאב וחוסר האונים – נעמדתי ליד שולחן האוכל, שהיה ממוקם בפתח חדרי הילדים ואמרתי לעצמי: אני רוצה להיות שמחה! אני רוצה להיות שמחה ולא משנה מה אלון עושה. וגם הגדרתי את זה בזמן: תוך חצי שנה.

עוד לא הכרתי את עולם האימון וגם לא את עולם המודעות, לא ידעתי שרצוי להגדיר מטרות, לבנות יעדים ולתחום אותם בזמן…

והפכתי להיות שמחה. זה לקח שנה, לא חצי שנה אבל הגעתי לשם! תיכף אספר לכם איך עשיתי את זה רק לפני כן אשתף אתכם שהתובנה הגדולה שלי מן החוויה הזו הייתה שלהיות שמחה זו בחירה! לא נולדים לזה (או לפחות לא כולנו) וזה לא קורה לנו, זאת עבודה יומיומית ובחירה של כל רגע ורגע…

אז איך עושים את זה? שאלתי את עצמי למחרת בבוקר, זה נורא נחמד שבקשת את זה לעצמך אבל מה את הולכת לעשות עם זה?? וכמו בפעמים קודמות התבהרה לה המחשבה : "להיות בהכרת תודה",יופי ואת זה איך יוצרים? והתשובה הייתה: "תהיי ברגע הזה".

מצאתי את עצמי צועדת בבוקר לתחנת האוטובוס בדרך לעבודה, מחפשת עלה יפה, קרן של שמש שיוצאת מהענן, אבן, כל דבר שהוא של יופי שיגע לי בנשמה יפתח לי אותה ועליו אוכל לומר: "תודה!"

לאט לאט, בהתמדה רבה הלך וגדל החלק הזה בחיי, עד שיום אחד שמתי לב שאני פשוט שמחה! הכרת תודה מאד מחברת אותך לרגע הזה, ובדרך כלל הרגע הזה הוא פשוט מושלם ולא חסר בו דבר…..

השנים הללו היו השנים הקשות והמדהימות בחיי, כל כך חייתי! כל כולי בכל כוחי ויכולתי. לא היה דבר שרציתי ולא הגעתי אליו. אחד הדברים היה לימודים. לא היה לי כסף, להשלמת הכנסה הייתי הולכת לשטוף בתים (אמא שלי השתגעה- "למה את עושה את זה יש לך תואר ראשון" ואני רק אמרתי לה: "אמא, את חינכת אותי שכל עבודה מכבדת את בעליה, אני צריכה לפרנס את הילדים שלי זאת המטרה ולא משנה באיזו דרך") בהגיון זה לא היה אפשרי, אבל אמרתי לעצמי: את זה אני רוצה, ופתרונות כבר נמצא. אני מוכרחה לומר לכם שלא הייתה דלת שלא נפתחה לפני. למדתי הכול, גם קורס יוקרתי מטעם גוף בארה"ב. גיליתי שכשאני מנצחת את ההיגיון שלי הכול, אבל באמת הכול אפשרי!!! היו עוד הרבה שיעורים בדרך, חלקם מאד לא פשוטים, חלקם מאד מאד אישיים.

ואז פגשתי את עולם האימון בדיוק בתקופה שבה אמרתי לעצמי :אני חייבת שינוי… וגיליתי שיש כלים ומושגים לכל מה שעברתי. זה השפיע עלי במיוחד כשיום אחד הילדים אמרו לי יש לנו שפה חדשה בבית… מבחינתי זאת הייתה הגושפנקה לרשות שלי לאמן ולהוביל אנשים אחרים. מאז אני עוזרת לאנשים להעיז ל'געת' בעצמם ובסביבתם, להבין שלכולנו הזכות לחיות חיים יוצאי דופן ומופלאים, להיות מי שבחרנו להיות, לחיות את היעוד שלנו, ולהגשים את החלומות שלנו.

תודה שהקשבתם….!!!

ליאת

_______________________

ליאת שפרמן, מאמנת מערכות יחסים וזוגיות.