איך להסביר לילדים על מוות

היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בשבוע הבא, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ימים קשים. עצובים. כואבים.

אווירה טעונה ומטלטלת. טקסים. צפירות. תוכניות טלוויזיה ושירים ברדיו.

הכל עטוף כאב ועצב גדול.

גם לנו ההורים קשה להבין ולהכיל את המורכבות ועוצמת הרגשות.

אז איך מדברים עם הילדים שלנו על היסטוריית העם היהודי, על מלחמות ,חיילים שנפלו או על מוות בכלל?

לספר? לא לספר? מתי לספר? באיזה גיל? עד כמה?

להיות כנים. להקשיב. לדבר. 

אם היינו יכולים. אם זה היה אפשרי. היינו מספרים להם רק על פיות ומלאכים.

היינו מרחיקים מהם כל פיסת מידע על צער, עצב וכאב.

אך לא זה המצב. לא זו המציאות.

מתפקידנו לנסות ולהתגבר על הפחד, להתגבר על הצורך שלנו לייפות את המציאות ו – להיות שם עבורם.

להסביר במילים פשוטות בהתאם לגיל הילד, ולבשלותו הרגשית.

ילדים בגיל הרך אינם מבדילים בין דמיון למציאות, את סופיות המוות מבינים רק לקראת גיל  10.

מכאן שילדים בני שנתיים לא יקבלו את אותו ההסבר כמו ילדים בני שש או בני עשר.

לגבי יום הזיכרון לשואה – לדעת אנשי מקצוע אין מה למהר ולספר את כל האמת בפרוטרוט.

מומלץ לא להתחיל בהסברים לפני גיל 3-4. וגם אז ממש בפשטות במונחים המוכרים להם מעולם הטובים נגד הרעים. עם דגש על הבחירה להיות טובים.

לאט לאט נוסיף עוד פרטים. נדבר על יום שבו נזכרים באנשים שכבר אינם והיו גיבורים.

בסביבות גיל 7-8 נוכל להתחיל ולדבר על ילד/ה בני גילם שהצליחו לשרוד ועלו לארץ

ונעבור בהדרגה מהפרט אל הכלל. כשבמקביל נלמד אותם על חמלה, אנושיות ואמפתיה.

לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – אפשר להתחיל בהסבר כמו – "היום אנחנו נזכרים בכל החיילים שמתו כששמרו על מדינת ישראל"

וככל שיגדלו נוכל להוסיף ולספר על אדם ספציפי שאנו מכירים. לצערנו, השכול עוטף את כולנו.

בקשר למוות של קרוב משפחה – עדיף להשתמש במילה מת (או נפטר). להסביר שזה אומר שהוא לא מרגיש כלום ולא חושב כלום,

שהוא לא יחזור יותר. בלי לטייח ולהסתיר. הגוף שלו/שלה הפסיק לעבוד והרופאים לא הצליחו לתקן אותו/ה. והם בארץ המתים.

הסבר כמו "היא/הוא הלכו לישון", יכול להיות בעייתי מכיוון שלילדים קשה מאד לעשות את ההפרדה בין מישהו שהלך לישון ולא קם לבין עצמם.

גם הם אמורים ללכת לישון והם צריכים להרגיש בטוחים בידיעה כי יקומו למחרת בריאים ושלמים.

אם אתם מאמינים בחיים שלאחר המוות, בעולם הבא, במלאכים בשמיים ששומרים עלינו – זו תהיה השפה בה תשתמשו מול הילדים. משום שזו באמת אמונתכם.

אך אם אינכם מאמינים בכך – אני ממליצה לכם לא "למרוח" אותם.

נכון, זה מאד קשה.

יחד עם זאת , זו האמת שלכם.

במידה ואתם רוצים לקיים בביתכם תקשורת פתוחה ומכבדת, תקשורת המושתת על אמון, שיתוף כנות ויושר – זו הדרך המומלצת.

לענות בהתאם לשאלה שנשאלת.

אין צורך להיכנס לפרטי פרטים, לתאר את הזוועות, להלחיץ ולהעמיס. הרי אין באמת אפשרות למנוע מהילדים להיחשף למידע,

לכן חשוב בעיני שאנו ההורים נהיה המתווכים בין המידע שהילדים נחשפים אליו לבין המציאות

לנסות לצמצם את הפער בין התוכן אליו הם נחשפים לבין מה שיכול להתרוצץ להם בראש בעקבותיו, להכאיב להם, להקשות עליהם ולהדאיגם.

לתת לילדים את ההרגשה שתאפשר להם לשאול אותנו כל שאלה בידיעה שיקבלו מענה.

הילדים שלנו קוראים אותנו כמו ספר פתוח. ילדים שמרגישים שאנחנו לחוצים, מתחמקים או "מזייפים" נמנעים מלשאול אותנו שאלות ונשארים עם סימני שאלה.

אך את האווירה, הצער הכאב והאבל הם ירגישו ואף יגיבו אליו.

ילדים זקוקים לסדר לעצמם את המחשבות. זה משרה עליהם ביטחון.

אם אנחנו לא נהיה הכתובת הם ימלאו את החסר בכוחות עצמם. באמצעות הדמיון. מה עדיף???

לא לפחד להביע רגשות.

לתת לגיטימציה לעצב, לבכי, לכאב וגם לכעס. אין רגשות נכונים או לא נכונים.

אנחנו המודל שלהם להתמודדות . ילד שרואה מול עיניו אנושיות – מאפשר זאת גם לעצמו.

בואו ניצור אווירה שבה נוכל אנחנו והילדים לדבר בחופשיות, לשאול, לבכות וגם לצחוק.

בכל גיל חשוב להעביר מסר של אופטימיות.

אנחנו זוכרים ומזכירים כדי לא לשכוח.

אנחנו חזקים. אמיצים. מתמודדים .אנחנו כואבים אך לא מתפרקים.

יש לכם על מי לסמוך. על מי להישען. עם מי לדבר ואת מי לשתף.

אנחנו פה אתכם ביחד. יש מי שדואג לכם, אתם לא לבד.

לא תמיד נוכל להגן על ילדינו מפני עצב או אבדן, אך אם נדע לעזור להם להתמודד עם הרגשות ,

אם נדע לעזור להם לבנות בתוכם כוחות רגשיים פנימיים,

הם יוכלו להשתמש בכך כל חייהם.