אחרי 27 ימים בצו 8, אמהות ואבות יקרים, 

במהלכם הלב קצת התרחב וקצת התכווץ, וחוזר חלילה,

צברתי כמה וכמה חוויות וכמה תובנות, אותן אני רוצה לחלוק אתכם, ואשמח לשמוע דעתכם וחווייותכם, מהמקום שלכם ומהחוויה שלכם את האירוע הזה שנקרא מלחמה, מבצע, טירוף…:

1. כמות האהבה והדאגה שמראה עם ישראל כלפי חייליו ואזרחיו שנקראו לשרת בצו 8 היא בלתי נתפסת – נתחיל מאישתי הנמרה שמחזיקה על גבה את עול הבית והמשפחה, לבדה, כל כך הרבה זמן… כל כך לא מובן מאליו. 

הודעת sms מנשיא האוניברסיטה שדורש לשלומי, 

שיחת טלפון של ראש עריית חדרה לאשתי, כדי לבדוק האם מסתדרת,

חברה מפרדסיה שמכינה קציצות,

יישוב שלם שנרתם ושולח חבילות עם גרביים, שמפו וממתקים,

סבתות שמגוייסות אף הן בצו 8,

עשרות חברים ובני משפחה, בארץ ובחו"ל שמתקשרים, מסמסים, כותבים, מתענייניים ודורשים בשלומי.

2. החומר האנושי שמרכיב את היחידה שלי הוא ההון האנושי המשובח ביותר שנמצא כיום במדינתנו ( ותסלחו לרגע לנחתום המעיד על עיסתו):

דתיים, חילוניים, מכל העדות, הדתות, הצבעים והמקומות,

רווקים, בעלי 8 ילדים, 5, 3 וזה שאישתו בחודש תשיעי (או לחילופין זה שאשתו ילדה לפני 4 שבועות).

שכירים, עצמאיים, מובטלים. סטודנטים,

כאלה שאוטוטו בירח דבש, הכל מהכל מהכל.

כולם עזבו ה-כ-ל ובאו. בלי לומר מילה. עלו על מדים ווסט. גאה להיות חלק מהחבורה המשובחת הזו.

3. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר. הערכי ביותר: טייסי הקרב והנווטים הם מלאכים שבשמיים השומרים ומגינים על חיילי החי"ר המוצאים עצמם, תחת פקודה, תחת אש תופת המאיימת לכלותם.

4. טווח ועוצמת הרגשות שאני חווה ושהרגשתי בחודש האחרון, בלתי ניתן לעיכול, בעליל: 

געגועים עזים לילדות הקטנות שלי ולאשתי,

שמחה אדירה וגאווה להיות חלק מעם ישראל היפה,

כאב קורע לב על נפילתם של לוחמים שטרם הגיעו לגיל 20,

פחד מהמוות וממותם של אחרים. גם של ילדים קטנים בעזה, לעיתים תינוקות שהתקליט במוח לא מצליח לעכל מדוע הם אלו שצריכים לשלם את מחיר הטרור.

ספקנות לגבי המצב הביטחוני והישנות מבצע שכזה בעוד שנתיים-שלוש,

אכזבה, אהבה, חשש,תסכול, בלבול ועוד ועוד רגשות רבים ועוצמתיים.

5. ועניין אחרון, השלום: מאמין בלב שלם שרובנו כאן רוצים לחיות בשקט. אין אדם שנהנה לראות ילדים הרוגים. באף צד. גם "שם" יש כאלו החפצים בשלום. מי ייתן ואינשאללה יגיע ויפה שעה אחת קודם.

איזה כיף להיות בדרך הביתה, "לתדלק" קצת שפיות ובית, ואפילו בלי העננה שמעלי, הצורך לחזור חזרה לאחים שנשארו… נגמר. לעכשיו…

המשך שבוע שקט לכולם… הרבה הרבה זמן של שקט לכוללללםםםם אמן.

__________________

שלומי פורקוש, מנחה קבוצות הורים ומתבגרים, אלסם