כמה פעמים ביום או בשבוע קורה שאנחנו נקלעים למצבים של תסכול עם הילדים שלנו. כשהם מתמהמהים להתארגן בבוקר, כשהם לא רוצים ללכת לישון בערב, כשאנחנו מנסים ללמד אותם משהו חדש והם לא מצליחים או כשהם מנסים משהו בעצמם ואנחנו חווים את התסכול שלהם ונורא רוצים שכבר יצליח להם.

מבחינה תרבותית יצרנו חלוקה של רגשות שליליים וחיובים, אלה שרצוי לחוות ואלה שלא. זה התחיל כשהיינו קטנים, רצינו משהו ולא קיבלנו, כעסנו, היינו מתוסכלים וזה לא היה נוח להורים או למורים שלנו. משפטים כמו "מה שיוצא אני מרוצה" או "תוותר, אתה הגדול" כשמדובר באחים או שפשוט אמרו לנו לשבת בשקט ולא להפריע, בזמן שהיינו מלאים אנרגיה ומרץ. למעשה ההפרדה בין רגש שלילי או חיובי היא מלאכותית, היא הפרדה של המיינד – הגוף שלנו לא מרגיש הבדל בין רגש חיובי או שלילי, "הוא" לא שופט את מה שיש – את מה שאנחנו מרגישים. התוצר החינוכי תרבותי – ההפרדה הזאת גורמת לנו להסתבך עם רגש שלמדנו שהוא לא רצוי ואנחנו לפעמים לא יודעים מה לעשות איתו ומפספסים את הכוח הטמון בו.

תסכול הוא אחד הרגשות שלימדו אותנו שהוא לא רצוי. הוא בא לסמן לנו שיש פער בין הרצוי למצוי וזה אמור לדרבן אותנו למצוא דרך להגיע לרצוי. בד"כ מה שנחווה כתסכול בחיינו הבוגרים לא יהיה תסכול "נקי", אלא הצורה שבה למדנו להסתדר איתו. זה יכול להתבטא כייאוש וויתור, חוסר סבלנות, ביקורת והאשמה או ניסיון לדחוף בכוח משהו כדי לשנות את המצב. בגוף זה יכול להופיע כדחיפה פיזית בבטן או בחזה או בשניהם, נוקשות והשטחת נשימה. במקרה של ייאוש זה יכול להחוות כחולשה באיזורים מסויימים ואוירה כבדה.

לדוגמא: אם אני רואה שהילד שלי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח במשימה ואני רוצה להעלים את התסכול לעיתים, אני אדחק בו להצליח או אעשה בשבילו. בשני המקרים אני לא נותנת לו (ולי) לחוות את התסכול עד הסוף, אני מתמקדת בתוצאה ולא בתהליך הלמידה שיכול להתרחש שם ואני לא מאפשרת לאנרגיה שהוא מעיר לעודד נחישות, התמדה ולפתוח דרכים לפתרונות יצירתיים שיובילו לתוצאה הרצויה, גם אם זה דורש כמה וכמה ניסיונות.

אז מה עושים עם זה?

קודם כל, חשוב לזכור שאנחנו ההורים ובתור ההורים אנחנו שם כדי להדריך אותם איך למצוא את הכוח שלהם, לרכוש ביטחון מהדרך ולסמוך על עצמם שימצאו אותה כל פעם מחדש. לא לשלוט בהם וגם לא לעשות בשבילם!

ובאופן פרקטי יותר, נסו להרגיש רגע את הייאוש, חוסר הסבלנות או את הדחף לדחוף ותנשמו לתוך זה, תתרחבו עם כל נשימה ותנו לתסכול שיש מתחת לעלות בלי להתנגד לו או להתקשח מולו. חלק מהרצון לא ליפול שוב לדחף לדלג עליו ולהעלים אותו מהר, דורש להסכים לא להיות מרוצים (מה לעשות, יש גם רגעים כאלה לא?) הנשימה מאפשרת להירגע בתוך התסכול, לחשוב מחדש על הסיטואציה ולהשתמש בו ככוח להתמודד ולנסות אחרת.

דבר שני, הם לומדים מהתגובות שלנו במצבים מסוימים יותר משהם לומדים ממה שאנחנו אומרים להם במילים – דרך אימון שלנו בלחוות תסכול נוכל ללמד אותם שזה בסדר, שתסכול זה לא משהו רע או שלילי. אם אנחנו נלמד לזהות איך התחושה הזו מרגישה בגוף, ואיך כל יום מחדש, בדברים הכי קטנים זה עוזר לנו להיות יצירתיים – זו תהיה הדרך הכי טובה ואפילו מהנה ללמד אותם. 

נתקלים בקושי להתמודד עם תסכול? רוצים לעזור לילדים שלכם להתמודד עם תסכול? אשמח להדריך אתכם.