"נו, מה קורה עם שיעורי הבית שלך?…" אני שומעת את קולה של אימא מהדהד לו בחלל הבית.

יש עוד מלא זמן אימא, אולי תפסיקי לחפור?!….ואני חוזרת אל הפייסבוק שלא מפסיק לגעוש ולא פוסחת על הווטסאפ שמבעבע ללא הפסקה.

"עוד רגע", אני פוטרת את עצמי, ומרוויחה עוד כמה דקות של שקט. עד הקריאה הבאה….

מוכר לכם?

אין לי ספק שלכל אחד ואחת מאיתנו יש את "סימפטום הדחיינות", אז למה כולם עושים מזה כזה עניין?  שאלה טובה. בעיקרון זו שאלה של מינון ועוצמה. כמה זה קורה לנו, ובאלו עוצמות אנו חווים את זה?….

התשובה תהיה תמיד- כל אחד דוחה את ההתעסקות עם מה שהכי פחות מעניין אותו. ובעלי הפרעות קשב- עוד יותר!!

המח עובד לפי שיטת האלימינציה- מעניין/ לא מעניין. תוסיפו לזה את הקושי בתפיסת מימד הזמן, ומה קיבלנו- דחיינות אינסופית שאינה תלויה בדבר.

ובינינו, שיעורי בית?….את מי זה מעניין. הרבה יותר מעניין לצ'וטט עם החבר'ה או לצאת ולחפש אתגרים מחוץ לבית.

בנוסף, תפיסת הקושי של המטלה מועצמת , ברוב המקרים, ללא פרופורציה, עובדה שמובילה בהכרח לדחייתה. וכשכבר זה קורה, מגלים שזה ארך הרבה פחות מהמצופה ואפילו הלך בקלי קלות.

ומה קורה בסופו של דבר? מגיעים לדד אנד. אותה נקודת זמן שבה צריך להיבחן/ להגיש עבודה/ פרויקט מסוים ו…..נאדה. מי לא מוכן?

אצל חלק גדול מאיתנו, הצורך באדרנלין הכרחי להנעה. הלחץ של הרגע האחרון מוביל לתפקוד מיטבי ולשיפור היכולת להתרכז, ולו לפרק זמן קצר, ממוקד וקולע.

אצל היתר, גם זה לא עוזר.

מה עושים עם זה?

1. מגייסים את עזרת הסביבה– הורים, חברים, מעסיקים ועמיתים למקצוע.מעדכנים על הקושי ומבקשים תזכורות בזמנים קצובים מראש לביצוע המטלה. כך גם פחות יבואו אליכם בטענות J.

2. ההיצע הטכנולוגי לתזכורות מכל סוג הנו עצום היום, החל מתזכור מטלות בסלולר ועד ניהול יומן ממוחשב/ ידני. מאוד חשוב להכניס את התזכורות מספיק זמן לפני הדד-ליין הסופי, ואפילו מספר פעמים (כן כן ממש כמו שעון מעורר…)

3. הבחנה בין רוצה וצריך– לשאול את עצמכם:

 אני רוצה לעשות את זה……?- התשובה מן הסתם ידועה.

אני צריך?……- כן ! אז יאללה לעבודה.

1. לקבוע מדי יום סדרי עדיפויות – רשימה קצרה של משימות (עד 4) שחייבים לסיים, מסודרות לפי סדר חשיבות, ועוד אחת לקינוח.

בסוף היום לא לשכוח לסמן (a) על מה שכן הצלחנו לסיים. מעין ח"ח קטן לעצמנו, מותר לנו.

1. לסטודנטים שבינינו, מומלץ ללמוד בקבוצה. כך שלמי שקשה לקרוא- ישמע את התשובות בעל פה, ולמי שקשה להקשיב- יקריא לכולם את החומר. ההפריה הדדית. וגם אם יהיו רגעי שבירה ונפילת מתח, התוצאה תהיה טובה יותר מאשר ללמוד לבד.

2. הקפדה על חלוקה למנות קטנות– עיקר הדחיינות מקורה בתפיסת המטלה כקשה לביצוע, ולכן, חשוב להקפיד ולחלקה למיני מטלות ובכל פעם לסיים חלקיק קטן. באופן זה המוטיבציה להתחיל תהיה גדולה יותר.

3. לקחת הפסקות יזומות– "זמני כיף" הינם הכרחיים לצורך הפרשת אנדורפינים במח, המסייעים להתמלאות הגוף באנרגיות חיוניות. כך ייקל עליכם לחזור ולבצע את המטלה "הפחות כיפית".

4. לדאוג לסביבת עבודה נטולת מסיחי דעת– לבנות העשרה, לקים על השולחן לא ממש יעזרו ולמבוגרים שבינינו, למקם את המשרד ליד המטבחון או מכונת הצילום, יכול במקרה הטוב לשפר את מצבנו החברתי.

5. להחליט שאתם שם– מעצם ההחלטה, תהיו מגויסים למשימה. למעשה, אלו כבר 50% ממנה.היתר כבר יקרה…

6. תאמינו בעצמכם– אתם ראויים לזה. כל אחד מאיתנו, צריך רק מישהו אחד שיאמין בו, אז למה שזה לא יהיה…. אני?! 🙂

___________________

טליה דניאלי, מאמנת מומחית להפרעות קשב למתבגרים ומבוגרים.

מנחת סדנאות הורים ומרצה בנושאי ADHD

050-6486085