שאלתם את עצמכם פעם, למה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים עם הילדים שלנו? מה הכתיב לנו את אותו נתיב שכיח של האופן בו אנחנו דואגים לילדינו: לרווחתם, לשמחתם, לחינוכם, לצרכיהם.

על מנת להבין למה אנחנו בנויים ומתנהגים כפי שאנחנו, מעניין ללכת לאחור בשנים – לבני האדם ה"ראשונים" אבות אבותינו – ה״הומוספיאנס״ ה״ציידים והלקטים״:)! לפני כ-70,000 שנים…….

נתבונן בכמה התנהגויות הוריות ונבחן אותן – אז והיום:

1. צרכנות – חינוך הורי לאגירה ולמתן ערך לחפצים:

בני האדם אוגרים, מה אנחנו אוגרים היום? את כל המציאות, הפיצ'פקעס, החלקים של הזה והעטיפה של ההוא, והבגד הזה שאולי יתאים עלי פעם, והילדים שלנו? רואים ולומדים.

הסיבה ההסטורית:
ממה זה נובע? פעם, כשהיינו ציידים ולקטים, לא יכולנו לשמור כמעט כלום, היו לנו מספר חפצים מצומצם איתו עברנו דירה כל שבוע .למה? משום שפיזית היינו צריכים לסחוב את החפצים על הגב, אז לא יכולנו לאגור. וגם כל חפץ היה בעל משמעות. רגשית. פונקציונאלית. לכל דבר היתה תכלית.
את תחושת השייכות לחפצים, שימרנו. ואנחנו אוגרים ואוגרים. למה? כי אנחנו יכולים. וככה ״תוכנתנו״, לשמור על מה שאפשר. והיום אפשר. כמויות של פיצ'פקס לא רלוונטיים. והילדים? רוצים. את זה אמא, את זה אבא. 

היום:

תסמונת החיבור הרגשי: "אבל את החפץ הזה קיבלתי מההוא בסיטואציה ההיא… נו אז מה אני אזרוק????״
״ואת זה קניתי שמה, כשהייתי בדיוק עם זה״, אנחנו מקשרים רגשי.
העניין הוא, שאלו הם רגשות, לא חפצים. רגשות תקועים. לא רק החפצים הם שתקועים לנו. החפצים הם הסמל בשבילנו, השתקפות ותזכורת לתקיעות. 

הפתרון: 

תזרקו אותם! שחררו! כשנסכים לזרוק – יפתחו אפשרויות חדשות! למה? כי הרבה חפצים יושבים לנו על הלב, וגם על הכתפיים, לפעמים על הנשמה. 

הסתכלו על הילדים: הם המראה הכי חזקה שלנו, (הילדים שלנו וההורים שלנו אבל נתמקד בילדים). קחו את דוגמת ״שמיכי״ או ״דובי״, אליהם הילד מאוד מאוד נקשר. במקרה זה , זה לא רע, אבל רק ממחיש לנו ועוזר לנו להיות מודעים לחיבור שטבוע בנו לחפצים. דוגמא נוספת היא כל החלקים שמפוזרים לילדים בחדר, ומקורם כבר אינו ידוע, אלו שמאוגדים יחד בארגז אחד או בחמישה. וכשעוברים דירה מגלים את כל מה שצריך, ובסוף  לוקחים אותם איתנו לדירה הבאה כי בטח זה שייך למשהו. 
המגוון הוא עצום.

תרגיל: תרגיל זריקה: קחו לידיכם חפץ כלשהו, מהתיק, מהשולחן, קומו ותזרקו לפח. כן לפח. איך זה מרגיש? אכזרי? אבל איך זה באמת מרגיש? נכון שזה משחרר?! למדו גם את ילדיכם. הפטרו מחפצים וכתתוצאה מכך, מרגשות תקועים. באחריות.

2. תזונה – חינוך לתזונה בריאה מתחיל בנו.

חברים! יש סיבה לכך שאנחנו תאווים לסוכר! 

הסיבה ההסטורית: 

היצרים שקשורים באוכל, התפתחו לפני 40 אלף שנים. 
התאווה לסוכר מתבטאת אצלנו ביולוגית פיזיולוגית, בקליק במח + העברת פקודה לאכול כמה שיותר. כמה שיותר מהר. ככה אנחנו מתוכנתים.
לעולם שלנו, של היום, זה כבר לא מוצלח. ממש לא מוצלח. זה כמובן התפתח כשלא היו דברים מתוקים כמעט בעולם.

אבל אז זו הייתה תגובה נהדרת להיתקלות עם משהו עם הרבה סוכר, נגיד תאנים. תחשבו על הומוסאפיאנסית שנתקלת בתאנה, אתם יודעים כמה זה נדיר, זה לא בחצר הבית, אלא בשיטוטים ארוכי טווח, בטח עם ילד אחד על הכתפיים, ואחד תלוי מקדימה, ועוד שניים אחד מכל צד. אז בורכנו באינסטינקט הטבוע, לאכול כמה שיותר, כמה שיותר מהר – פירות בשלים או דבש דבורים – כי הפעם הבאה שנתקל, הן כבר לא יהיו בשלות. ולקחת איתנו, אין טעם –הרי הן כבר ירקבו בדרך.

היום:

אז פעם היינו צריכים את הסוכר להישרדות. היום אנחנו פשוט יכולים. 

אנחנו גם בונים סביב הסוכרים, ממש כמו סביב החפצים, סיפורים, שמעלים רגשות:
זה יעשה לי טוב. זה מה שאני צריך עכשיו. אני אוכל ויהיה לי כיף. כפי שגורף המונח: אכילה רגשית.

הפתרון: האמת היא, ואת זה אנחנו כבר יודעים, שפחות סוכרים, זה יותר טוב לנו. אנחנו כל כך יודעים זאת, שאנחנו אומרים זאת לילדים , כל הזמן. אבל כמו שכבר הבנו, הכל מתחיל במעשים שלנו. ולא בדיבורים. 
אם אנחנו נאכל נכון יותר, הם יאכלו נכון יותר.

תרגיל: בקנייה הבאה, וותרו על המיצים, העדיפו פירות מחטיפים, ודללו במוצרים מן המוכן. כשאלו לא יהיה בבית, תפתחו שיגרה אחרת עם הילדים. וכשאין, יש פחות ריבים סביב זה. לא צריך בבת אחת להוציא את כל החטיפים מהבית, אבל בהחלט ״להבריא״ את הסביבה הזמינה לילדים. הרבה יותר קל לומר "לא" כשהחטיף אינו בהישג ידיו או עיניו של הילד. כן, זה אולי לא פשוט, אבל קחו את זה כתרגיל. כהתחייבות. שבוע אחד ותראו מה קורה. תראו מה קרה כשאמא שגית החליטה להוציא את הממתקים מהבית? >>

3. תקשורת: דברו הרבה עם הילדים!:)

**הידעתם? נשים מדברות פי 3 מגברים:) **

הסיבה ההסטורית:

מה שהביא אותנו בני האדם, לשרוד כפי שאנחנו, מאז ועד היום, הוא דבר אחד מרכזי: המילים. השפה. הדיבור נוצר ממש פתאום כתוצאה מהבדל אבולוציוני, מוטציה שנוצרה מהיתקלות מקרית של כמה חיווטים במח, והובילה ליכולת הוורבאלית! פתאום הצלחנו להסביר את עצמנו, ליצור חברים. ליצור קהילות אפילו, בזכות יכולת השכנוע ויצירת הגיון. אנחנו החיה היחידה בטבע שיודעת לעשות זאת. ליצור קהילות גדולות כל כך של אנשים בעת ובעונה אחת. סביב מקום, רעיון, אמונה. 

באמצעות החוזק הטמון בהמונים, בקהילות של אנשים, יכולנו לצאת מחוץ לגבולות הפיזיים בהם היינו סגורים עד אז. והתאגדנו במדינות. השאר היסטוריה. זו הגדולה שלנו. והנה תראו אותנו היום.

היום:

אנחנו מתקשרים בכל דרך אפשרית. רק שעל הדרך, אנחנו גם שמים לעצמנו רגל: מרוב תקשורת, אנחנו מתרחקים מעצמנו. והכי קל לנו לראות את זה על הילדים. כמה נוח לומר להם: "עזוב כבר את המכשיר הנייד, או מותר לך מחשב רק בין השעה 4 ל5.
 כמה נוח להתרפק על איך שאנחנו גדלנו ולומר- הילדים של היום, לא יודעים מה זה לשחק בחוץ, בגומי, בקלאס. וזה נכון. למה? כי יש להם פייסבוק, וואטסאפ, מיילים וסמסים. ומה איתנו? אנחנו אותו דבר, בדיוק בדיוק כמותם. הם המראה שלנו, זוכרים? 

תרגיל: נניח את המכשירים הניידים לשעה. שעה אחת. בצד. פעם ביום. בזמן שאתם עם הילדים. הגזמתי? אז זהו שלא. ראו כמה ניתן להשיג בדיבור ובהקשבה. וכך, רק כך, גם הם יפנימו זאת. לא כי אמרתם להם והגבלתם אותם, אלא כי אתם הנחתם בצד. אתם עשיתם איתם משהו משמעותי כמו לדבר ולהקשיב. דרך הפה. והאוזניים.
ובכלל, השימוש בחושים הוא סופר קריטי. אם תהיו מודעים לחושים שלכם, מדי פעם תתזכרו את עצמכם ותנסו אחד מהם או כמה, כבר תהיו הרבה יותר בנוכחות.

_________

רוצה לתת קרדיט ליובל הררי, בקורס שהעביר באוניברסיטת תל אביב, קיצור תולדות האנושות, בו פתח לסטודנטים ולמאזינים את הההסתכלות על האנושות ממקום חדש, חושב ועמוק יותר. תוכלו לצפות בשיעורים כאן: https://www.youtube.com/watch?v=WiJasqDJRow&list=PLA59B1B36F9F0989E. ממליצה.

רוצה לתת קרדיט ולהודות מעומק הלב לרוני התשואל, אשר העבירה ומעבירה בשיטתה be and it will be תפיסה מודעת על החיים. ואשר נתנה לי את תרגיל המגירות-  זריקת חפצים מיותרים – תרגיל שפתח אותי לאפשרויות חדשות! 054-4849170

ולכם – בהצלחה ובהמון אהבה.

________________

עינת וליצקר לאלו, הביולוגיה של ההורות