אז מה זה גבולות? האם גבולות זה בהכרח הליך של כוחניות ומלחמה?
או שאולי יש אפשרויות נוספות?
מנסיוני גבולות הם בסופו של דבר שיח של צרכים.
ובשיח הזה אנחנו חייבים כהורים להיות נוכחים.
בגבולות נוכחים יש שני מרכיבים: דיאלוג ולימוד מיומנויות חיים.
למה הכוונה?
חלק ניכר מה"גבולות" אלו למעשה מיומנויות חיים שנלמד את ילדנו.
לדוגמא: לימוד ילד בן שנתיים שכשמגיעים לבתים של אחרים לא פותחים את כל ארונות המטבח ומוציאים תכולה.
זאת מיומנות חיים. בדרך לימדנו מיומנות רגשית של איך להרגיש (כי מותר להרגיש!) ואז להירגע.
ולימדנו הבנה אנושית על פרטיות, כבוד , לשאול אנשים מבוגרים אם אפשר ועוד .
לדוגמא: אם לימדנו ילד להיות אחראי לשיעורים שלו לימדנו אותו מיומנות לחיים.
לדוגמא: אם לימדנו ילדה לקבל תקציב כסף ולנהל בו את הקניות שלה לימדנו מיומנות לחיים.
לדוגמא: אם לימדנו ילדים איך להתנתק מפלאפון או אקס בוקס או מחשב למדנו מיומנות לחיים איך לגרום לכך שמכשירים לא ישלטו בנו.
לדוגמא: אם לימדנו את ילדנו שבשיח מולנו עליהם לשאול אם אפשר. וששיח מול אחים וחברים הוא שיח הדדי לימדנו מיומנות חיים לדיאלוג.
ועוד
בכל לימוד מיומנות חיים יש שלושה מרכיבים:
הפאן הרגשי: איך להכיל רגשות קשים (כמו : תסכול, כעס, קינאה, אכזבה, בושה ועוד).
הפאן המחשבתי : הבנה של מצבים אנושיים, חברתיים וידע טכני או כללי.
הפאן המעשי : איך עושים דברים.
מיומנויות החיים נלמדות לא מנאומים אלא מחוויה בחיי היום יום.
מתוך התבוננות ביכולות, בחוזקות ובסיטואציה של כל ילד וילדה.

ויש "גבולות" שבהם נראה אותנו ונקשיב לצרכים שלנו:
לדוגמא : הצורך שלנו בשקט יכתיב מין הסתם את שעת השינה כשהילדים קטנים.
לדוגמא: הצורך שלנו להדדיות ולתחושת צוות יכתיב אולי את הרצון שהם יסדרו את החדר.
ועוד

בפועל רוב "הגבולות" אלו לימוד מיומנויות חיים.
הם לא קשורים לחזק ולחלש. והכתבה.
והצרכים שלנו כמי שמנהלים את הבית אם הם נעשים ממקום מכבד הם מלמדים דיאלוג, כבוד, יחסים ואהבה.

ילדנו הם ילדנו. כהורים נדבר ונראה אותם בגובה העיניים , כשווים אבל נזכור שאנחנו לא אותו הדבר.
ילדנו ממש צריכים אותנו כהורים
אנחנו ההורים היחידים שיש להם