להיות אמא – הכי אנושית שאפשר

אני לא יודעת באיזה שלב בחיים זה קורה, ואולי זה תהליך שמתרחש לאורך החיים. מה שבטוח, זה שלהיות אמא, מביא את התופעה הזאת לשיאה. ההכרח של להיות בשביל הילדים שלנו – בכל רגע שהם צריכים, רוצים, מבקשים – גורם לנו הרבה פעמים לצאת מעורנו האנושי.

ואני לא מדברת על אינסטינקטים שמתחזקים, או יכולות ואיכויות חדשות שמתגלות בעקבות המצב החדש – זה לגמרי בטווח האנושי. אני מדברת על איבוד הגבולות שלנו, התעלמות מהתחושות שלנו, קושי בלהרפות ולעצור רגע והכל למען ההתגייסות לתפקיד החדש.

אנחנו חיים בחברה שמשדרת לנו שמי שאנחנו זה אף פעם לא מספיק. שאנחנו צריכות להיות גם וגם וגם וגם ולהצליח בהכל. אנחנו עוברים חוויות בילדות שמלמדות אותנו להתגבר על כאב ופחד ולהמשיך הלאה כי אין ברירה, להסתדר עם תסכול וכעס כי זה מה יש, להתאים את עצמנו לסביבה כדי שיאהבו אותנו, כדי שנהיה מוצלחות ונביא תוצאות.

לא לכל אישה להיות אמא זה תהליך שמתיישב עליה באופן טבעי.

להרבה נשים, כשנולד ילד (ונולדת אמא) נולד קונפליקט, נולדים רגשות אשם ועם זה מאמץ בלתי פוסק להסתדר עם צרכים אישיים, מול צרכים הוריים, בכל האספקטים בחיים: כלכליים, פיזיים, חברתיים, זוגיים, עבודה, פנאי וכו'. 

זה מתחיל בלידה. סיטואציה בה הגוף מגיע לקצה הגבולות שלו וממנה צריך להחלים. מחקר חדש מאוניברסיטת סטנפורד קבע שלוקח שנה להחלים מלידה ושהסטנדרט של 6 שבועות הוא פנטזיה! בנוסף, ההתייחסות במחקר היא רק להחלמה הגופנית והמחקר מציין שלהחלמה ולהסתגלות הפסיכולוגית דרוש לעיתים זמן רב הרבה יותר. אבל רגע, איך מחלימים כשצריך לדאוג לתינוק? לעמוד על הרגליים כמה שיותר מהר, לחזור לעבוד אחרי 3 חודשים. איך עושים את זה?        

מה שקורה בד"כ הוא שמתעלמים מהכאבים, מהשינויים הגופניים, מאיבוד התחושה בבטן התחתונה (במיוחד אחרי ניתוחים קיסריים), ומותחים עוד קצת את הגבולות. הרי נועדנו באופן טבעי לתפקיד הזה, לא???

הניסיון הבלתי פוסק להסתדר עם הקונפליקט הזה כרוך במאמץ. מאמץ שאני פוגשת כמעט אצל כל האימהות שאני עובדת איתן. גם אם הוא נראה אחרת אצל כל אחת, הוא מתבטא בגוף של כולן. הן כבר כל כך רגילות למאמץ הזה שנדמה להן (או משוכנעות ויכולות לשכנע את כולם שזה אכן ככה) שאם ירפו לרגע הכל יתמוטט, יקרה משהו רע, ואין שום סיכוי שיצליחו להחזיר את החיים למסלולם. ואם יודו בקושי, בחולשה, בכאב או בפחד עם איזו חוויה יגדלו הילדים שלהן? מה הם ילמדו? שאמא חלשה? לא מסוגלת?

אם תעצרו רגע ותחשבו על זה, זה בדיוק ההפך. אנחנו רוצות ללמד את הילדים להיות אנושיים, להכיר בחולשות כמו גם בחוזקות, בגבולות כמו גם ביכולת לעבור גבולות כשצריך. ואת זה כמו תמיד, מלמדים הכי טוב מתוך מי שאנחנו, מדוגמא אישית. מלהיות מסוגלות להיות עם מה שיש ובהתאם לזה לפעול. ללמד אותם שאמא היא בן אדם ולא גיבורת-על!

במהלך טיפול, לומדים להרפות ולהסכים "להתמוטט", לא להחזיק יותר בגוף את החיים, המטלות, ה"צריכים". היכולת להרפות ולהרגיש ששום דבר נורא לא קרה מביאה הקלה גדולה. ותמיד מפתיע לגלות שמעבר לזה שהן עדיין יכולות לשים לב לסביבה שלהן בכלל ולילדים שלהן בפרט כשהן מרפות, הן עוד יותר מדויקות במה נכון לכולם עכשיו כולל להן. הרוגע מאפשר להן להכיל הרבה יותר את הסביבה בלי להעמיס על עצמן או לוותר על מה שהן צריכות.

אמהות, זכרו, שככל שתדאגו לעצמכן ותכירו בגבולות האנושיים שלכן, יהיה לכן יותר כוח וסבלנות לסביבה שלכן. לפעמים אפילו רבע שעה של תשומת לב לעצמך, רגע של שקט, רגע של התמתחות, כוס קפה או כמה נשימות טובות עושות את העבודה.

צריכות עזרה להחלים? רוצות ללמוד להפסיק את המאמץ הקבוע? נמאס לכן להתעלם מסימפטומים שחוזרים על עצמם?

בואי פשוט להיות אמא. וגם להיות את.

דברו איתי, אני פה: 054-6498850, abirinoa@gmail.com