ניסיונות הבריחה של התאומים שלי מהלול החלו לקראת גיל שנה וחצי. הדאגה העיקרית הייתה שלא יפלו ויפצעו את עצמם בניסיונות המתוקים הללו שלהם לעצמאות ולהחלטה ש-"אמא, למרות ששמת אותנו פה, אנחנו מעדיפים להסתובב בחוץ, תודה". אז אחרי התלבטות קצרה בין מיטת מעבר למיטת נוער, הוחלט על מיטת מעבר.

החלפת לול למיטת מעבר/נוער הינה החלק הקל בסיפור. החלק הקשה יותר הוא לגרום לילדים לישון במיטה בה הם כבר יכולים לבחור ולצאת ממנה בעצמם. אם טקס השינה מתנהל בד"כ בקלות, סביר שהמעבר ייעשה בקלות יחסית, והילדים יתרגלו לשינוי במהירות. אולם לילדים שבד"כ לא נרדמים באופן חלק תהיה בעיה שלא ליהנות מעצם הידיעה שאין שלבים שמונעים מהם את החופש בהסתובבות חופשית. אז מה על ההורים לעשות? לזכור ששני הכלים העיקריים שיעזרו כאן הם עקביות וסבלנות כשמחזירים את הילדים חזרה למיטה בכל פעם שהם יוצאים ממנה. וכן, סביר שאינספור הפעמים שזה יקרה יהיה מעיק ומתיש, אולם רוב ההורים מוצאים שאם הם באמת עקביים, הילדים שלהם בסופו של דבר לומדים להישאר במיטותיהם.

ישנן משפחות שיודעות שאם ישמרו על טקס שינה קבוע ושעות שינה קבועות, הדבר יעזור להם בהשכבה משום הרוטינה שהילדים רגילים אליה. משפחות אחרות יחפשו סימני עייפות ורק אז ישכיבו את הילדים לישון. לילדים יש את הדרכים שלהם להירדם. לחלק מהילדים זה קל. כל שעליהם לעשות הוא לשכב כאשר הם עייפים והם פשוט יירדמו. אולם הרוב יצטרכו קצת יותר משכיבה. הרבה ילדים בעלי יכולות של הרגעה עצמית. ישנם כאלה שיירגעו ע"י מוצץ, מציצת אצבע, יתכסו ב"שמיכי" או יתכרבלו עם הבובה האהובה.

תאומים שישנו בעריסות נפרדות עשויים לבחור להירדם יחד ברגע שהם יכולים להגיע בחופשיות אחד לשני. אם הסידור הזה מפריע לאחד מהם או ששניהם מעדיפים לישון כל אחד במיטתו, על ההורים פשוט ללמד אותם לישון כל אחד במיטתו באופן שעוזר לו להירדם.

ברגע שלפעוטות יש את היכולת לטפס למיטות ההורים, הם יעשו זאת באופן תדיר. אם ההורים רוצים להימנע מכך, עליהם פשוט להגדיר זאת לילדים ולא לאפשר זאת. קונפליקטים הנוגעים לשעת השינה יכולים להיות הטריגר לאינסוף מאבקי כוח אם ההורים הופכים להיות מגושמים בהתנהלות עם התאומים. חשוב שכשההורים מחזירים את התאומים למיטות, יגרמו להם להבין שהם לא ננטשים. הילדים צריכים לדעת שההורים קרובים ונגישים, וזה בהחלט עשוי להצריך מההורים תזכורת חוזרת ונשנית לפני שהילדים בסופו של דבר יוכלו להרגיע עצמם ולהיכנס לשינה.

לרוב הסיבות בגינן הילדים יתקשו להירדם ולהישאר במיטה יהיו קשורות לסגנון ההורות של הוריהם והטכניקות בהן הם משתמשים. הורה שאינו נמצא רוב הזמן עם הילדים – יהיה בעל רגשות מעורבים בנוגע לזמן ההשכבה, משום הרצון לבלות איתם עוד קצת זמן. אפילו שההורה יהיה נוקשה מבחינת זמן ההשכבה, הילדים ידעו לנצל את הנקודה הרגישה הזו ויסרבו להירדם. הורים שיהיה להם קל להשלים עם שעת ההשכבה של ילדיהם הם אלו שיהיו רגישים לילדיהם כאינדיבידואלים ויהיו ברורים בנוגע לצרכיהם לישון. הקושי הגדול ביותר הינו להשכיב פעוטות כשהם בעייפות יתר. יציאה בערב עם הילדים עשויה לשבש את סדר-היום ולגרום לשעת השינה להיות ארוכה וקשה יותר. אותו הדבר בנוגע לחוסר תשומת לב ההורים לסימני עייפות של הילדים. ישנם ילדים שנשארים ערים עד שהם נרדמים מתשישות משום שאף אחד לא קורא את הסימנים המוקדמים שהם נותנים. התזמון הינו קריטי כשמדובר בשעת ההשכבה.

התמדה הינה חשובה מאד. עקביות נוקשה ועם זאת עדינה של חזרה למיטה הינה דרך להתמודדות עם השאלה "מה אני עושה כשהם יוצאים מהמיטה?"

גרמו להם להרגיש נוח במיטתם

• היו עדינים ועם זאת נוקשים. כאשר הם קמים, התעקשו שהם יחזרו לישון. לוו אותם אם הם לא הולכים בעצמם למיטה.
• היו ברורים גם עם עצמכם שזה זמן השינה שלהם. אם אתם אמביוולנטיים בנוגע לכך, הם ידעו זאת.
• חשוב שהם יהיו רגילים לישון רק במיטה שלהם. זה עוזר להם לדעת שכשהם נכנסים למיטה – הם אמורים לישון בה. אל תשתמשו במיטה ככלי ענישה!
• אם הסביבה אינה מאפשרת שינה, בדקו אפשרויות לשנות זאת. צרו מקום שליו על ידי עמעום האורות וצמצום רעשים. מוזיקה מרגיעה/רעשים לבנים עשויים לעזור. הוציאו את הצעצועים מטווח הראיה כדי לצמצם גירויים.
• אם אין לכם עדיין, צרו טקס שינה קבוע שכולל זמן הרגעות ומאפשר לכל אחד מהילדים להירגע באופן שמתאים לצרכיו.
• עודדו כישורי הרגעה עצמית. ככל שכל ילד יכול להרגיע את עצמו, כך תהיה עבודתכם קלה יותר כשזה נוגע לזמן השינה.
• ישנם ילדים שנרגעים טוב יותר עם שמיכה כבדה. נסו זאת וסוגי "עיטוף" אחרים, כמו הידוק השמיכה סביב גופם, כדי לגרום להם תחושה בטוחה ונעימה.