הקטן שלי בן ה-6 נפל אתמול וקיבל חתך עמוק ברגל. ישבנו איתו במיון במשך ארבע וחצי שעות מייגעות שלא נגמרו.. אחרי חצי שעה הבכי נפסק כבר, עדיין כאב לו ובעיקר היה לו משעמם. כמו בהרבה מצבים כאלה האייפון ידידנו הנאמן נשלף וקול ציפורים צווחות מילא את חלל חדר ההמתנה. התבוננתי בו משחק על ברכיי ולאט לאט נכנסתי גם אני למשחק. 

אם תמיד חשבתי שאפשר לחזק ולהעצים ילד באמצעות משחקי דימיון, הבנתי שכל השתתפות פעילה שלי במשחק שלו – כל סוג של משחק – תורמת לו הרבה מעבר למה שחשבתי. עצם זה שתשומת הלב הבלעדית שלי הייתה נתונה לו (בלי האחים שלו, הטלפונים, הכביסה וכו'..) ויש לי את הזמן לשבת איתו ולצפות בו משחק, תוך חיזוק שלו ושיקוף של מה שהוא עושה במשחק – 
"וואו איזה מהלך חכם", 
"איזה תוכנית פעולה יש לך" , 
"איזה בעסה שלא הצלחת..", 
"החזירים המעופפים האלה מעצבנים ממש "..
הילד היה מאושר שסוף סוף אני מביעה התעניינות במשחקי האייפון המוזרים האלה שלו (מה שאני בד"כ לא עושה..), ועל הדרך קיבל המון בוסט לבטחון העצמי שלו ולדרך שבה הוא משחק וכמה שהוא חכם ונבון ושמותר להתעצבן גם כשלא הולך כמו שאתה מתכנן.. 

הבנתי שאפשר לנצל כל הזדמנות – גם כזו שהיא ממש לא נעימה כמו ישיבה במיון בי"ח – כדי להעצים את הילדים שלנו, לעודד אותם ולעזור להם להתמודד גם עם מצבים שהם לא נעימים.. 
הכנסו למשחק שלהם, עודדו אותם, תתעצבנו יחד איתם, תנו להם להוביל את הסיטואציה ופשוט תצטרפו אליהם למסע שלהם בעולם הדימיון.