אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב את הפוסט הזה.

סערת רגשות כזו לא חוויתי מעולם.

קשה להעביר מצבים בכתיבה בעיקר כשהידיעה שרוב מי שקורא מעולם לא נכח בסיטואציות כאלה

ולכן קשה להבין או אפילו לדמיין איך זה מרגיש.

אנסה בכל זאת. לא בהכרח כדי שאתם תבינו, יותר עבורי. שאוכל לפרוק.

כשאני בונה מסיבת סיום לשכבה של 120 ילדים, אני כותבת 120 תפקידי משחק.

כן כותבת. כל שנה כתיבה חדשה. 120 תפקידים ל-120 תלמידים.

כל תפקיד תפור כמו כפפה בהתאם ליכולות של הילד. לא רק יכולות המשחק. אלא בכלל.

ילדי PDD, ילדים על כסאות גלגלים או עם נכות אחרת, ילדים עם ביטחון עצמי נמוך, ילדים שמנים,

ילדים עם הפרעות קשב, ילדים עם ריטלין, ילדים עם זנב וקרניים – זה בכלל לא משנה מבחינתי.

כל ילד הוא עולם ומלואו וכל ילד יכול להשתתף אם הוא רוצה.

אם לא – זה כבר סיפור אחר.

אז אני מוצאת לו תפקיד שהוא כן רוצה. שירגיש שייך. שירגיש חלק. כי מגיע גם לו.

עד כאן האידיאולוגיה שלי. אני פועלת לפיה כבר 23 שנים.

94 מסיבות סיום הפקתי וביימתי עד היום. אלפי תלמידים, אלפי תפקידים.

בכל התקופה הזאת הרמתי את קולי אולי עשר פעמים. אולי.

אני לא מאמינה בצעקות.

יעידו על כך התלמידים שלי והצוות החינוכי שתוהה כל פעם "איך את משתלטת עליהם?"

עובדה.

 

לפני יומיים, היינו בחזרה טרום גנראלית.

109 ילדים + שלוש מחנכות + הצוות שלי ואני בתוך מקלט.

לא, זו לא התחלה של בדיחה.

מריצים חזרה.

רוב הילדים בעניין ותמיד יש את הקבוצה הקטנה שמפריעה קצת. מצב רגיל.

השותפה שלי קלטה ילד אחד שיושב בצד ונלחם בדמעות שעומדות לפרוץ.

היא ניגשה אליו ושאלה מה קרה.

הילד סיפר ש X (מיד אספר לכם עליו) ניגש אליו ואמר לו:

"אתה כזה מעאפן, אתה שר כמו נקבה, איזה פדיחות אתה עושה יא הומו, עדיף שלא תשיר בכלל"

 

תכירו את X – נער בן 12.

זהו.

כך אני מתחילה את העובדה איתם.

מבחינתי הם דף נקי. לא מעניין אותי כמה הוא מופרע בכיתה.

לא מעניין אותי מה הציונים שלו במקצועות אחרים. אצלי כולם מתחילים מאותה נקודה.

גם X.

די מהר קלטתי ש X מתקשר באלימות.

הסבלנות שלי לאלימות שוות ערך לאהבתי למקקים.

הערתי לו בשקט. בצד. בלי שאף אחד ישמע. יותר מפעם אחת ובכל פעם הבטיח ש"זו הפעם האחרונה".

כמובן שהוא המשיך. פניתי למחנכת שלו.

תשובתה היתה "גילית לי את אמריקה, אני כבר התייאשתי ממנו מזמן"

(את דעתי על המשפט הזה אכתוב בפוסט נפרד)

 

כתבתי לו תפקיד. מדויק. הוא שמח. צחק. היה מבסוט לאללה.

ברוב החזרות הוא הפריע. הרביץ. קילל. לא טרח ללמוד בעל פה. לא וויתרתי עליו אבל הוא כן.

 

אני חוזרת לחזרה במקלט.

אנחנו יום לפני המופע. הילדים מתחילים להיות בלחץ. טבעי לחלוטין.

הצוות שלי עובד בשקט. לא צועקים.

הכוריאוגרפית עם 40 רקדניות + מוסיקה, מדריכת שחקנים מלטשת שלושה מערכונים

ואני עובדת על שיר.

כן. הכל באותו חדר.

קבוצה קטנה של בנים ו X בתוכה יושבים בצד ומדברים בקול.

הערתי להם ובקשתי שקט.

אז מה אם ביקשתי?

הקול החזק ביותר היה כמובן של X

גם שהערתי בפעם החמישית זה לא עזר.

בפעם השישית צעקתי. לא פניתי באופן אישי לאף אחד מהם אלא אל הקבוצה כולה.

אמרתי להם אה..סליחה, צעקתי עליהם שהם חצופים. שלא נתקלתי מעולם בהתנהגות כזאת.

שהם לא מתחשבים ולא מפרגנים לחברים שלהם ובמקום לעזור הם רק מפריעים.

הם נבהלו ושתקו.

המטרה הושגה, אפשר להמשיך לעבוד.

 

סיימתי את החזרה על השיר ורציתי להתחיל עבודה עם הקבוצה של X

"איפה הוא?" שאלתי את שאר הבנים.

ילד: הוא הלך למגרש, הוא לא רוצה להופיע

אני: תעשה טובה מתוק, צא אליו בשקט, תגיד לו שיבוא רגע אני רוצה לדבר איתו.

ילד: הוא לא רוצה לבוא ולא רוצה להופיע.

אני: תקשיב, תיגש אליו שוב, תגיד לו שישטוף פנים יירגע קצת ותבואו לחזרה, סבבה?

ילד: (כבר מזיע מהריצות הלוך חזור) הוא אמר שלא אכפת לו מצידו שלא יהיה מופע בכלל

אני: תיגשו אליו כולכם (כל המשתתפים במערכון) ותגידו לו שאם הוא לא מגיע לחזרה עכשיו אני

      מורידה את המערכון שלכם.

ילדים: ליאת, הוא לא רוצה. זה לא פייר שבגללו אנחנו לא נופיע.

אני: חכו שנייה. (ניגשתי למחנכת שלו ובקשתי ממנה שתדבר על ליבו)

מחנכת: דברתי איתו. הוא רוצה שתצאי למגרש ותתנצלי בפניו.

אני: (הלם) סליחה?!

מחנכת: כן. הוא אמר שהעלבת אותו ושלא מקובל עליו שצעקת עליו ושתבואי למגרש להתנצל.

אני: (מנסה לשלוט בקול הרועד)

     את (מחנכת חסרת עמוד שידרה שכמוך) תיגשי אליו למגרש ותבהירי לו שזו הזדמנות אחרונה שלו  

     להגיע לכאן. אם הוא לא בא התפקיד עובר למישהו אחר.

מחנכת: לא מעניין אותו. הוא לא רוצה להופיע.

אני: בטוח?

מחנכת: בטוח! במיליון אחוז.

 

העברתי את התפקיד לילד אחר.

לא סתם לילד  אחר אלא לילד שנחשב למוביל חברתי בשכבה, ילד מוצק פיזית ובהחלט ילד מוכשר

ומצחיק. למה? כדי ש X לא יוכל לפעול נגדו באלימות וכמובן בגלל שמגיע לו, הוא מתוק אמיתי.

 

בתום החזרה ניגשתי ועדכנתי את המנהלת.

תגובתה: "טוב, לא מפתיע. ככה זה שהאמא לא מוכנה לתת ריטלין בבוקר"

(את דעתי על המשפט הזה אכתוב בפוסט נפרד)

והיא המשיכה: תגידי למחנכת שתתקשר לאמא שלו!

עניתי בנימוס חלקי שעוד הצלחתי לגייס: אני במאית, לא פקידה..

והלכתי.

יום המופע הגיע.

שמונה בבוקר כל הילדים באולם, תאורה, הגברה, התרגשות.

חזרה גנראלית.

X בכלל לא הגיע.

אף אחד לא התעסק בזה. לא הילדים ולא הצוות.

שמונה בערב, המופע מתחיל.

התראה בפייסבוק מאמא של תלמיד אחר (מצ"ב תמונה)

טקס רשמי (ארוך ומיגע לטעמי) ומיד אחריו מתחיל המופע.

הילדים מפתיעים. אפס תקלות. הקהל צוחק ומוחא כפיים. תענוג.

 

אמצע המופע ניגשת אלי מורה (בכלל לא מהצוות של ו'): X מאחורי הקלעים, הוא רוצה להופיע

אני: (הלם + תפעול הגברה, תאורה ומחשב) אז מה אם הוא רוצה?! אנחנו באמצע מופע!

      הוא יכול לעלות עם כולם לשיר סיום.

מורה: אבל הוא עושה בלגן מאחורי הקלעים

אני: אז תטפלו בזה! אנחנו באמצע מופע!!!!

 

שיר סיום, מחיאות כפיים, תודות.

"אנחנו מזמינים לבמה את ליאת תבורי…"

הצוות שלי ואני מתחילים ללכת לכיוון המדרגות היורדות לבמה.

נעמדת מולי אמא: עכשיו הייתי מגלגלת אותך מכל המדרגות! (קללה עסיסית)

 

המשכתי ללכת למרות שרעדו לי הברכיים.

עליתי לבמה. קבלתי פרחים יפים ומלא חיבוקים מהילדים, ההורים והצוות.

הברכיים המשיכו לרעוד.

לחשתי באוזן של השותפה שלי "האמא של X…."

היא, השותפה, נעמדה לפני כמו לביאה. סיפרה לכוריאוגרפית וזו נעמדה לצידי.

מחיאות הכפיים ממשיכות והקהל נעמד לשירת התקווה.

 

נגשתי (כששתיהן לא זזות ממני) וספרתי למנהלת. תגובתה: באמת?! לא מפתיע בכלל…

(את דעתי על המשפט הזה אכתוב בפוסט נפרד)

 

חיכינו שכל הקהל יתפזר. X ואמא שלו עוד עמדו דקות ארוכות והסתכלו עלי.

בשלב מסויים גם הם יצאו.

רק אז עלינו למעלה, לקחת את התיקים.

צוות המחנכות כבר ידע מה קרה.

זה לא ממש הטריד אותן (למעט אחת) כי "זה לא מפתיע".

 

הבנות המדהימות שלי ליוו אותי לאוטו ועד שלא נכנסתי פנימה והתחלתי לנסוע הן לא זזו.

 

מסקנות:

ריטלין הוא לא חומר מחנך.

אלימות עוברת בגנים.

מחיאות כפיים ופרחים לא מבטלים רעד בברכיים.

___________________________________

ליאת תבורי, מורה לדרמה ויוצרת תיאטרון "מאחורי הקלעים". 

עוד כתבות של ליאת:

"הביצה התרנגולת והפחחחח"

"מי נתן לך רשיון"