הרבה נאמר ונכתב על מצב החינוך בארץ ועל הצורך לייצר שינוי. ההכרח בשינוי מתחזק כאשר בוחנים את ההתמודדות של ילדים עם קשיי למידה, קשיי קשב וריכוז וקשיים בוויסות.

דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בכיתה ונדרשים להקשיב למורה שמעביר את החומר. במקביל אתם מודעים באותה עוצמה (בלי יכולת פנימית לווסת ולארגן), לשני החברים שמתלחשים לידכם, לילדה היפה שיושבת מאחוריכם ופותחת עטיפה של סוכריה, לשתי הציפורים שחולפות מחוץ לחלון, לחריקת הגיר על הלוח (טוב, היום זה כבר לא גיר), לילד שחזר הרגע מתגבור ונכנס לכיתה, ובאותו זמן אתם גם מאוד מתרגשים ומחכים להפסקה כי היום תור הכיתה שלכם במגרש הגדול. אתם חושבים שתצליחו לזכור את מה שאמרה המורה? (הרי כבר איבדתם אותה ברגע בו ניסיתם להבין על מה החברים מתלחשים…)

על קשיי הקשב יצטרף בפעמים רבות גם קושי בוויסות חושי. כלומר, אצל ילדים אלו העיבוד של האותות המגיעים מהחושים ואברי החישה אל מערכת העצבים במוח אינו תקין. ילד כזה בזמן שהוא יושב בכיתה עשוי להיות מוסח מהתאורה שעבורו היא החזקה מידי, מריח הבושם של המורה או מריחו של חומר ניקוי שבו משתמש באותו רגע המנקה שמנקה את השירותים בסוף המסדרון. הוא יכול לחוש את נשימות התלמיד שיושב לידו, ולהרגיש שהן חודרות לטריטוריה הפרטית שלו. ובקצה השני של רגישות זו, ישנם ילדים עם צורך בגירוי חושי חזק אשר יתקשו לשבת בשקט זמן רב ויזדקקו לתנועה פיזית כדי להירגע ואפילו כדי ללמוד.

עכשיו דמיינו את אותו התלמיד שדיברנו עליו קודם, זה ששם לב לכל פיפס בכיתה, ותוסיפו על זה רק חלק מהרגישויות של קשיי הוויסות ומה קיבלתם? רק מלקרוא על זה אפשר לקבל כאב ראש, וזה מבלי להתייחס כלל ללקויות למידה.

אז מה צריך לעשות?

כמובן שבעולם אוטופי ומוזר (איסלנד, למשל) היינו מחלקים את הילדים לקבוצות קטנות בהרבה, מערכת החינוך הייתה מפסיקה לדחוק במוריה להספיק כמות חומר מסוימת, ומתמקדת יותר בצורכי התלמידים, באופן ההוראה ובהתאמת תכני ודרכי ההוראה לצרכים אלו. בנוסף היה מושם דגש על חינוך ליצירתיות וכבוד ערך האדם.

אבל בגלגול הזה הוטל עלינו להתמודד עם מציאות אחרת. הצד המעודד הוא שבמערכת הזו למרות כל הקשיים, קיימים מורים ואנשי צוות שמעוניינים ליצר שינוי ועם זה אפשר לעבוד. כהורים לילד עם קשיים, חשוב לרתום את צוות החינוך לטובת הילד. להיפגש מראש ולהכיר להם את החוזקות והחולשות שלו. להפוך את הצוות החינוכי לשותף ולייצר ערוץ תקשורת חיובי ומאפשר, כלומר כזה המאפשר לילד לצמוח בכיוון הייחודי שלו בתוך מסגרת בה"ס.

מה הן הפעולות הקונקרטיות שצוות ההוראה יכול לעשות על מנת לעזור לילדים אלו בכיתה:

חשוב כמובן להתייחס באופן קונקרטי לקשיים הספציפיים של הילד. יתכן שחלק מההמלצות לא מתאימות לכל מורה ולכל כיתה, וכדאי לבקש את עזרתו של איש מקצוע שמטפל בילד בפנייה ובהסבר לצוות החינוכי.

• בחירת מקום נכון בכיתה ביחס לצורכי הילד, בסוף הכיתה, קרוב למורה, לא ליד הדלת או החלון וכו'.
• הגדרת המרחב האישי בעזרת עזרים (שטיחון, סימון במסקנטייפ).
• בכיתות נמוכות רצוי לבנות אוהל קטן או להניח ארגז גדול בפינת הכיתה כדי לאפשר מקום מנותק מגירויים בו יוכלו ילדים עם הצפה חושית להתנתק.
• במקרים של רגישות שמיעתית יש לאפשר שימוש באטמי אוזניים ואף להציע את זה לילד אשר מניח ידיים על האוזניים.

אחד מהגורמים המשמעותיים לקושי נובע מכך שמערכת החינוך מעבירה חומר דרך שני ערוצים עיקריים, שמיעה וראיה. בעוד ילדים רבים (במיוחד אלו עם קושי בוויסות), לומדים דרך מגע ותנועה.

• חשוב לאפשר לילדים עם צורך תנועתי ישיבה על כרית פילאטיס או כדור פיזיו.
• לאפשר, אם ניתן, לילדים עם צורך תנועתי לבצע עבודת כיתה בעמידה.
• לעשות הפסקות יזומות להתמתחות, לקפיצות, לכפיפות ולשתיית מים (טוב לכל ילדי הכיתה).
• לרתום ילדים תנועתיים למשימות כמו ליווי ילד שמרגיש לא טוב למזכירות או לצילום חומר.
• לאפשר החזקת צעצועים תחושתיים שקטים כיוון שאלה עונים על הצורך להניע אצבעות בזמן השיעור.
• בעת החזרה מהפסקה לכבות אורות, להניח ראש על השולחן ולעשות הרפייה של כמה דקות (טוב לכל ילדי הכיתה ויעזור לעשות מעבר מהאינטנסיביות של ההפסקה אל ההתכנסות של השיעור). ובעת הצורך לעשות שימוש בדימיון מודרך וללמד טכניקות של הרפיה.
• ללמד ילדים לבקש עזרה, ללמד להצביע על מנת לבקש עזרה.
• לא להעמיס אינפורמציה וחומר על קירות הכיתה.
• לזכור שכדי למקד ילד עם קשיי קשב צריך לרוב להתקיים קשר עין. להסביר זאת לילדים וללמד אתם ליצור קשר עין. אם זאת, חשוב לזכור שילד עם הצפה חושית לעיתים יתקשה ליצור קשר עין ויש צורך ברגישות ובגמישות.
• לחלק עבור הילדים את המטלות לשלבים כדי להקל על הביצוע וכדי ללמד את הילד טכניקת התארגנות.
• לבקש מהילדים לחזור במילים שלהם על ההוראות.
• באופן כללי, היה טוב אם המערכת הייתה מקדישה זמן ללימוד טכניקות של התארגנות.

תמיכה בבניית דימוי עצמי:

חשוב לזכור שילד עם קשיים בוויסות, בעיות קשב או לקויות למידה מתמודד פעמים רבות עם דימוי עצמי נמוך וזאת משום שהוא מתקשה לבצע משימות שלילדים אחרים קל יותר, וכיוון שהוא למוד תסכולים וחוויות כישלון.

לא פשוט להסתובב בעולם עם ההרגשה שאתה פחות טוב ומאכזב את עצמך ואת סביבתך. ילד עם דימוי עצמי נמוך עשוי בשלב מסוים לוותר על הניסיון ללמוד ולהתקדם, כיוון שהתייאש. תפקידו של המבוגר (מורה, הורה), לעזור לו לראות את עוצמותו, חזקותיו ויחודו.

הטיפול בבעיות התנהגות הוא לרוב האתגר הגדול בהתמודדות עם ילדים אלו. משוב חיובי משנה התנהגות בעוד שמשוב שלילי עוצר התנהגות לא רצויה אך אינו מייצר שינוי. כך שאם נרצה ליצר שינוי אמיתי משוב חיובי עדיף בהרבה.

על המורה/ הורה לזכור להאיר את ההצלחות ולשבח התנהגויות חיוביות גם אם הן לא נעשות באופן מושלם. יש לזכור שבמקרים אלו דרוש תהליך ארוך יותר מאשר אצל ילדים ללא לקות.

יש להקפיד על שימוש נכון בקול כיוון שכאשר צועקים על ילדים בכלל, וילדים עם רגישות שמיעתית בפרט, אין הם שומעים את מה שנאמר להם אלא רק את הצעקה עצמה.

חשוב לשקף לילד את הרגשתו – ילדים עם קשיים מסוג זה לעיתים מוצפים וקשה להם לפרש לעצמם את המצב. ניתן לומר לדוגמא: "אתה לא רגוע עכשיו, כבר סוף היום אולי אתה כבר עייף/רעב", או "אתה כועס כי לא רצו לשתף אותך במשחק וזה באמת מאכזב. הגעת בסוף המשחק בפעם הבאה ודאי ישתפו אותך כמו ששיתפו אתמול". בנוסף, לילדים אלו קשה לזהות רצף אירועים ולראות את התמונה כולה, הם נוטים להתייחס לרגע הספציפי בלבד. צריך לעזור להם לראות את כל המכלול ולעיתים אף לעזור להם בהסקת מסקנות.

חשוב להתריע מראש ולכתוב במקום ברור את הצפוי באותו יום, כיוון שלילדים עם  קשיי התארגנות קשה להתמודד עם הפתעות, ואילו סדר יום מובנה וצפוי מסייע להם לחוש ביטחון.

גם אם הילד עושה בחירות מוטעות ביותר, חשוב לזכור לא להשתמש במילה אכזבה על שלל הטיותיה – לא לומר "אני מאוכזב" או "ציפיתי ממך ליותר". אם צריך לתת ביקורת, יש להתחיל עם משוב חיובי, לסיים עם משוב חיובי ובאמצע לומר איפה דרוש שיפור. באופן הזה הילד ירגיש שמאמינים בו, שרואים את חזקותיו ותהיה לו מוטיבציה להמשיך להתמודד וליצור את השינוי.

לסיום – נסו להיזכר במורה האהוב עליכם, מה בעצם עשה עבורכם אותו מורה שגרם לכם לאהוב ולזכור אותו?

סביר להניח שאותו מורה פשוט האמין בכם ואהב אתכם.