למי קל יותר לומר לא? לילד קטן או למתבגר? התשובה נמצאת כמובן בגוף השאלה. כשהם היו  קטנים ועשו דברים מסוכנים כמו לצייר על הקירות הלא היה נחרץ וברור .היינו שלמים אתו. הצלחנו. כשאמרנו להם לא והוא עבר ללא התנגדות, היה לנו קל  להוציא אותו אל הפועל. זוכרים את הזמנים בהם כשלא היה לנו נוח עם משהו שהם בקשו או רצו לעשות היינו שולפים את הלא די בקלות? נדמה כי לילד קטן ניתן לסרב והוא יכיל את זה – גם אז לא תמיד זה נכון כי יש ילדים שהפרומו לגיל ההתבגרות מתחיל אצלם בגיל שנתיים. בכל אופן כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות הדברים הופכים להיות הרבה פחות פשוטים(לפחות עם חלקם אם לא עם כולם).

ברוכים הבאים לעולמם של המתבגרים. עולם בו ההתנגחויות עם ההורים הן חלק מבניית הזהות שלהם, מבניית האישיות שלהם. זהו גיל ה- i, האני במרכז. והדור של היום הוא איך לא- "דור ה- selfi" (מהמילה self – אני עצמי). ההתעסקות במקום האישי היא רבה. יש להם רצון עז להיות כמו כולם, חלק מהזרם, אך הם גם רוצים להיות הם, להתחבר לאישיות של עצמם, למוסריות שלהם. הדיסוננס הזה גורם להם ויכוחים פנימיים עם עצמם ואיתנו- הוריהם. לכן לא פלא שכשהם שומעים לא קופצים להם כל הפיוזים. הם בטוחים שאנחנו לא רואים טוב. שאנחנו לא רואים שהם כבר גדלו ושהם ממש בוגרים ויודעים (יותר טוב מאתנו) מה טוב עבורם. שאנחנו בטוח שייכים לעידן אחר. ישן נושן. פרימיטיבי. "למה לא? הרי לכל החברים שלי יש אייפון 6 "או "אבל לכולם מרשים להישאר עד מאוחר, למה רק לי את לא מרשה?" .

זהו גיל שמועד לפורענות. גיל שבו מופיעים מצבי הרוח הבלתי צפויים. זה הגיל בו אתם, ההורים, יכולים למשל ביום בהיר אחד למצוא את עצמכם מתווכחים עם המתבגר/ת על עניין כלשהו ובשל אי ההסכמה ואי המוכנות שלו/ה להקשיב עד הסוף, פתאום תשמעו טריקת דלת מחרישת אוזניים או איזו צעקה או ויכוח אין סופי ואתם לא תבינו לאן נעלם ה"ילד טוב ירושלים" שלכם או איך הנסיכה הופכת את עורה בין רגע והופכת למשהו שאפילו לא דומה למה שהיא הייתה לפני חודשיים. נכון, לא כולם ככה. גם יכול להיות שבבית אחד יכולים לגדול שני מתבגרים עם אופי שונה לחלוטין. אחד עם אופי די נוח, שמסוגל לשמוע לא וגם כשהוא מנסה למתוח את הגבולות הוא יעשה זאת ללא דרמות ואילו השני (או השנייה) יעשה להורים בית ספר. כזה שלא מסוגל לשמוע אפילו את ה-ל של הלא ולא משנה מה ההורים עושים או לא עושים.

עלינו להבין שאחד ממאפייני גיל העשר'ה הוא המרד.. המתבגר שלנו מוחה בתוקף על החלטות מסוימות שהוא שומע מאיתנו וקשורות אליו (וגם כאלו שלא).דעו כי התופעה לא קשורה רק לגיל ההתבגרות אלא גם לאווירה שיש בבית בה הוא גדל, לחינוך שהוא מקבל ולמה שהוא רגיל מגיל קטן. לדוגמה: ילד שמגיל קטן התרגל להשתטח על הרצפה ולצווח עד לב שמים כשאמרו לו לא לגבי משהו ואז ההורים נכנעו ונתנו לו כל מה שביקש, יתקשה לקבל סירוב לאופנים חשמליות כי "זה יקר ולא נחוץ" והוא גם לא יבין למה ההורים לא מרשים לו להסתובב בערב שישי עד שלוש לפנות בוקר כמו "כל" החבר'ה. באותו הרגע, בו נאמר הלא, הוא לא תמיד חושב בהיגיון. הוא לא מסוגל לנתח באותו הרגע מדוע נאמר הלא. הוא חושב צר ומרגיש כאילו השמים נפלו ברגע זה. מכיוון שזהו הגיל בו הself שלהם הוא הדבר החשוב להם ביותר ניתן להבין את אי ההבנה שלהם ל-לא שלנו. מה שאנחנו, ההורים, מתקשים יותר להבין זה את התגובה הלא פרופורציונאלית שלהם(לעתים) לסירוב שלנו. התגובה יכולה להיות בצורת שתיקה רועמת והסתגרות בחדר או דרמתית ורועשת. כך או כך זה קשה לנו. ואם התגובה שלהם העלתה לנו את סף העצבים וגררה אותנו להרמת קול וכעס גדול אנחנו מתייסרים על כך שעות רבות אחר כך וכועסים על עצמנו שנגררנו אחריהם ו"נפלנו" לבור שהם "טמנו " לנו.

הורים רבים שואלים את עצמם ואת אנשי המקצוע : אז איך מסרבים להם? באיזו דרך? איך אנחנו יכולים להבהיר לו/ה שאנחנו עדיין בעלי הסמכות בבית ושיש דברים שאנחנו לא מסכימים להם גם אם יש חברים שההורים שלהם כן מסכימים? או איך מסבירים להם שיש עקרונות שאנחנו רוצים שיישמרו בביתנו ואנחנו לא מוכנים לשנות אותם מבלי שתהיה דרמה? איך למתן את התגובות שלהם לשמיעת לא? איך להסביר להם שבמקרים מסוימים אנחנו מבינים קצת יותר מהם וכדאי שיקשיבו לנו או לפחות שישקלו בהיגיון את דעתנו?

1. ראשית, עלינו כהורים להבין שזה חשוב לאפשר לילד להביע את דעתו תמיד ובייחוד כשהיא שונה משלנו. ההתעקשות צריכה להיות על הדרך שבה הדברים נאמרים ועדיף להחיל את החוקים הבאים גם בשיחות עם ילדים צעירים יותר:

א. העלאת המודעות לכך שזה בסדר שדעותינו שונות (לא כאשר הוויכוח מתלהט אלא בשיחה נפרדת) כי אנחנו שני אנשים שונים למרות היותנו הורה וילד/ה. להבהיר לו שאני מכבדת את דעתו אך לא תמיד חייבת להסכים לה וזה בסדר אם הוא לא מסכים לדעתי אך צריך לכבד אותה. ומה זה אומר? זה אומר שהוא לא שולל את דעתי ואני לא את דעתו, אנחנו מקשיבים ולא חייבים להסכים.

ב. שימוש בשפה מכבדת ע"י שני הצדדים כאשר הדוגמה האישית החיובית ניתנת ע"י ההורה. והיה וקרה שהילד/ה מתלהט וצווח על ההורה, ההורה מבהיר לו שמבחינתו הדיון הסתיים והוא יתחדש לכשירגעו הרוחות. חשוב לא להסכים לקיים דיון או וויכוח בצעקות ושפה לא מכבדת מכיוון שהילד יחשוב שככה זה אמור להיות ואם הוא יצעק יותר חזק הוא יקבל את הכן יותר מהר.

ג. לדבר על לקיחת תור בשיחה. להבהיר לילד מבעוד מועד שכאשר מתנהלת שיחה חשוב לאפשר לכל צד להשמיע את דעתו.

ד. להסביר לילד מדוע אני מסרב/ת לבקשתו ללא השארת מקום להססנות. מהו הרציונל העומד מאחורי הסירוב. במידה והוא לא מקשיב לי והוא מתחיל לטעון את טיעוניו מבלי לנסות להקשיב להסבר שלי, אני יכולה לנהוג באחת משתי דרכים: אחת, להקשיב לטיעוניו לחכות לאתנחתא , לשאול האם סיים לדבר ואז להסביר לו את נימוקיי או לבקש ממנו לעצור את להט דיבורו ולהסביר את דבריי. ברוב המקרים הם יהיו פחות להוטים אם נקשיב קודם לדבריהם.

2. על הילד להבין שיש חוקים בבית, יש גבולות שאותם לא עוברים ויש עקרונות שמאוד חשוב להורים שיישמרו. הוא צריך להכיר אותם היטב ולהיות מודע לכך שיש נושאים שעליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר כגון: לא שותים אלכוהול מתחת לגיל x או ששעת החזרה המקובלת עליכם היא y במשך ימי הלימודים ובשישי אתם מסכימים שיחזור עד שעה a. הוא גם צריך להיות מודע למחיר שישלם במידה והפר את החוקים.

3. מותר לנו ההורים להגמיש את החוקים שלנו במידה ובאמת השתכנענו מדבריו של הילד או לאחר שהתייעצנו והבנו שזה בסדר להגמיש קצת את העניין. הכוונה היא לא לכך שנהפוך את דעתנו לעתים קרובות אלא לכך שאם אנחנו מגיעים בעצמנו (או בעזרת מישהו אחר) להבנה ש- לא מוחלט אינו משרת אותנו לגמרי ושניתן להסכים לבקשתו או לדבריו של הילד (אולי עם הסתייגות או התניה מסוימת) זה בסדר ואנחנו לא נחשב להורים לא יציבים. יחד עם זאת הילד צריך להבין מדוע הגמשנו את עמדתנו הפעם ושאין הבטחה כלשהי לגבי הפעם הבאה. כל מקרה לגופו.

4. דבר נוסף ואחרון: walk the talk: תעמדו במילה שלכם (ולא משנה מהי עמדתכם). אם אמרתם לא וחשוב לכם שהלא יישמר מסיבותיכם שלכם- אל תישברו ואל תוותרו. המסר חייב להיות ברור ונחרץ. אין מקום להליכה קדימה ואחורה. אם פתאום תרחמו על הילד ותחזרו בכם הוא גם יתבלבל וגם יבין מהר מאוד שניתן לשחק לכם על המצפון. אותו הדבר לגבי אמירת כן, אל תגידו כן ואז תיזכרו שזה עיקרון שהיה חשוב לכם לומר לא לגביו. שקלו מילים ודאגו לכך שעמדתכם לא תשתמע לשתי פנים.

לסיכום: רק כאשר קיימת מערכת יחסים יציבה , מכבדת ומקשיבה באמת בין ההורים לילדיהם, מערכת שבה ההורה הוא בתפקיד של הורה אמפתי, מבין אך גם סמכותי ובוגר – כזה שנוסך תחושת ביטחון ויציבות על הילד, כזה שמציב גבולות מבלי לחשוש לומר גם את הלא לצד הכן ( כשהילד שומע רק לא זה מזיק לו ולאישיותו)- רק כך יגדלו הסיכויים לכך שהילד יבין ויקבל את דעתו של ההורה, גם אם היא אינה לשביעות רצונו. יכול להיות שיהיה לו קצת קשה להבין באותו הרגע. יכול להיות שהוא יכעס או יהיה מאוכזב מאוד. תנו מקום לרגשות הללו והסבירו לו שאתם מבינים לרגשותיו ומבינים מה הוא רוצה לומר ואם הוא מעדיף להירגע בחדר, אפשרו זאת. הסבירו לו גם את מה שאתם מרגישים .כשהדברים מגיעים מהלב הם נכנסים ללב. תנו לו מקום של כבוד וגם הוא יכבד אתכם בסופו של דבר- גם אם זה לא נראה כך באותו הרגע.

בהצלחה!!!

_____________

שגית ברמי, 0525298326