אמהות ואבות יקרות/ים, חשות/ים פולניות/יים לעתים? אתן/ם לא לבד…

אמא פולניה (אני), על הבוקר:

"אבא יקר (אישי היקר…), לומר לבתך בת ה-5, שאינך יכול לתת לה חצי לחמניה עם שוקולד לארוחת בוקר, כי שמת לה בקופסא לחמניה שלמה עם שוקולד לארוחת עשר, זה כמו לומר לי, שאין קוויקי בבוקר כי אתה מכין לונגי לערב…"

חצי שעה לאחר מכן, התחלנו ריב שנמשך עד הצהריים – וניחשתם נכון, לא היה לא קוויקי ולא לונגי. אבל את זה אף אחד לא יודע כי לא שחררתי את זה במילים לשום מקום. וכעת, יתכן שנצרבה בתודעתכם, קוראים יקרים, כי אנו זוג שפנפני ואוטופי למדי. מממ.. אולי כן ואולי לא… נמשיך? 

ולהלן בדיחת אמא פולניה ידועה,

הנוגעת בתפיסת המושלמות: למה פולניה עונה לטלפון רק בצלצול התשיעי? כדי שיחשבו שהבית גדול…

עצם העובדה שבכלל הגיתי את הפסקה הראשונית, עת ישבתי אל מול התנור במעלה המדרגות והאזנתי ליקירי בשיח הסנדוויץ' – משמע, שהבתולה הצדקנית והפריחה (לא פריחה של הפרחים, השני…) שבי, עשו סוג של שלום-בית, ופינו מקום זו לזו. וכעת עם הכתיבה אני שמה לב עד כמה הפולניה הנבהלת גם מעט נרגעה. היא הבינה שלא צריך לעטוף את הכל בסירופים מתוקים המוגשים בעדנה, אלא שמותר להביע גם הצהרות בוטות, בלי שזה אומר עליה (עלי) משהו מוחלט. ושלא יקרה כלום אם הפריחה תביע את עצמה קצת. 

והנה השיח שלי עם האמא הפולניה מעמיק. הרי אין אנו מדברים על פולניה אמיתית, אלא על כל אחד ואחת ברגעים מסויימים, בהם דפוסים מסויימים מובילים אותנו ומנהלים אותנו. לא חייב להיות באופן גורף. יכול להיות גם נקודתי, בנקודה מסויימת – אל מול החמות, אל מול הבעל, הילדים, הבוס, הקולגות. – ותמיד – זה מול עצמי. מדובר במגוון עשיר של תופעות: צורך להרשים, קנאה, יהירות, צדקנות, פחד…. הפעם אני כותבת על הצורך במושלמות. צורך ודרישה פולנית פר אקסלנס.

הפולנייה שרוייה באשליית המושלם. התיק המושלם, הגבר המושלם, הבית וההופעה המושלמת. הילדים! הילדים חייבים להיות מושלמים! בקיצוניות, שיהיו עורכי דין או רופאים, בפרקטיקה, אם הילד צרח יותר מידי הבוקר, אז כנראה שיש בו פגם לתקן. או אם הגבר שלך מסתובב עם מכנסיים שמחליקות ומשחררות חריץ, ליבך נחמץ + חווית בחיר ליבך הלא מושלם מכאיבה. וכן הלאה וכן הלאה. 

אם כן, מדוע חשוב לפולניה שיחשבו שהבית גדול? כי זה אומר עליה שעשתה את זה! חיה את החיים המושלמים. היא זקוקה לתגובה מסויימת מבחוץ על מנת להרגיש את המושלמת עם עצמה. והיא מאמינה שאם תשדר דבר אחד מוצלח מאד, זו האמת המוחלטת. אבל הבית הוא רק דוגמא, זה יכול לבוא באלף ואחת וריאציות. 

ולכן אחזור לדוגמא שלי. מצד אחד מנוחת הפולניה שחררה ממני פוסט חושפני, והייתי נינוחה איתו. עם ה"פריחה". מצד שני, אמרתי לעולם, תראו, תשמעו תדעו ותחרתו בתודעתכם, ככה זה אצלי! אין מושלם מזה.

והמושלם, כאמור, הוא צורך פולני מובהק. אם אני כותבת בשתי שורות חוויה שהייתה בביתי והעלתה בי מחשבת שטות מתובלת, ומתחשק לי לחלוק אותה, אז לטובתי הוא שאבין, שאני משחררת רגע מתוך בליל שלם של רגעים ודמויות. שזה בסדר שמי שיקרא יחשוב שאנחנו כמו שפנפנים בבית, גם אם חצי שעה אחר כך זה התמסמס. 

מאיפה מגיע לנו הצורך במושלם, אתם שואלים? זה לא מה שבאמת חשוב…

מה שחשוב הוא שנתבונן הרגעים הללו, בהם הדרישה שלנו במושלם צצה, ולבדוק אם זה לא מכאיב לנו מידי. יש שיח שלם שניתן לעשות עם הכאב: כנראה שאני עוד זקוק לך, וואלה טוב שראיתי, עכשיו אזרוק אותך לפח, איך זורקים אותך לפח? אז זהו, שלא באמת זורקים אותו לפח וכן הלאה…אבל זה לשלב המשך.

שלב ראשון והכרחי הוא לראות רגע של התעקשות על מושלמות שעלה ממני. לשבת ולחבק אותו. לומר לו תודה שהראה את עצמו ויצר את הכאב שלו. לקבל את זה שאני לא באמת מודה לו, אם זו התחושה שעולה, ועדיין מת למצוא דרך להפסיק אותו. למה אני מנסה להפטר מזה כך כך מהר? כי יש פה כאב, והאוטומט החינוכי שלנו (תרבות ויחסים בין אישיים) מנסה להרחיק כאב מהר ככל האפשר. כי לא פשוט להודות בפולניות. היא מעוז הבוז והפדיחה, ולכן זה קשה. אבל גם משחרר. מוזמנים לנסות…

אשמח לשמוע רגעי אמא פולניה שאתם פוגשים/ות בעצמכם/ן. – תקף גם לאבות אגב, תספרו לי?