תינוק שנולד, נולד עם מנוע פנימי להתקדמות: החיוך הראשון, הגלגול והצעד הראשון או המילה הראשונה שנהגית. בניגוד אלינו המבוגרים, אין לו דעה על עצמו, הוא צועד ונופל וקם וממשיך… לוקח בערך חודש מרגע הצעד הראשון ועד לרגע שבו מתחלפת הבחירה בין לזחול וללכת. בנוסף, בדרך כלל מלווים את צעדיו הראשונים גם קריאות שמחה ועידוד מן הסביבה. 

אז בהנחה שכולנו היינו שם פעם ולכולנו יש את אותו דרייב פנימי, מה קורה לנו בדרך? איך זה שיש אנשים סביבנו שמתקדמים כל הזמן וכאלו שנראה שוויתרו על מקומם?

כשנולדנו נולדנו שלמים, היינו דף חלק, הכול היה אפשרי ואז משהו קרה : מישהו אמר לנו משהו, חברה לא רצתה לשתף אותנו, אימא כעסה עלינו, מורה העיר לנו. כל אירוע כזה נכנס מיד למערכת הפרשנות שלנו , מערכת הפרשנות שלנו עובדת כמו שבכה, אירוע נערם על גבי אירוע וכשאנחנו מסתכלים על העולם אנחנו אומרים לעצמנו זה העולם! זאת האמת! לאט לאט יצרנו את מה אפשרי עבורנו ומה לא, במה אנחנו טובים ובמה לא . וכדי להימנע מכאב למדנו את גבולות החבל שלנו. תארו לעצמכם את אותו תינוק שמתחיל ללכת שאחרי שלוש נפילות יגיד לעצמו : "זה לא בשבילי", "אני לא טוב בזה " "בכלל למה ניסיתי". איפה היינו נמצאים היום?
מערכת הפרשנות שלנו מתחלק לשניים: מי אני? ומהו העולם? 

הפרשנות שלנו לגבי מי אני עוברת תהליך אבולוציוני, בהתחלה מופיע שם דימוי עצמי. שמתאפיין בסימן שאלה: אני חזקה או חלשה? אני טוב או רע? אני טיפשה או חכמה? כשאנחנו מתבגרים הולך הדימוי העצמי ומתקשח ומופיעה שם תדמית. סימן השאלה הופך לסימן קריאה. באנגלית אני חלשה!, בציור אני טובה!. אני כזאת עכשו! התדמית בשונה מהדימוי העצמי שקופה לנו – אנחנו לא רואים אותה ולכן מכלי שרת עבורנו היא הופכת לכלא שלנו. במקום לנהל אותה – היא מנהלת אותנו.

גם מערכת הפרשנות שלנו לגבי מה הוא העולם, עוברת תהליך שינוי. בהתחלה מופיעות שם גישות. כיצד אני נגשת לדברים. איך אני נגשת לבנים? איך אני נגשת לכסף? להורות? גישות. גם כאן בהתחלה מופיעים סימני שאלה, אומנות זה לבנים או לבנות? להרוויח כסף זה קל או קשה? עבודה זה כיף או באסה? והגישות הולכות ומתקשחות והופכות להיות מה? אמונות.

רוב בני האדם לא אומרים לעצמם שאלו האמונות שלהם אלא שזו עובדה! זו האמת!, ככה זה! בני האדם מוכנים למות ולהרוג בשביל האמונות שלהם.

גם התגובות שלנו עוברות תהליך של שינוי. התגובה הראשונה היא אותנטית, ראשונית ואחר כך מתחילים להופיע הרגלים, העוברים תהליך, מתקשחים והופכים לדפוסים. מה ההבדל בין דפוס להרגל? להרגלים אנחנו ערים ואילו דפוסים שקופים לנו.
איך אנחנו יודעים שדפוס מסוים כבר לא רלוונטי? מופיע שם כאב, תקיעות והתוצאה הרצויה לא מגיעה. כמובן, שישנם דפוסים שמשרתים אותנו היטב ובהם אין לגעת.

גם התוצאות שלנו עוברות אבולוציה ומתוצאות אותנטיות הן הופכות לתוצאות אוטומטיות. התדמית, האמונות, והדפוסים שלנו יוצרים בחיינו תוצאות אוטומטיות. איך יודעים שאלה תוצאות אוטומטיות? כשמופיעים לי שוב ושוב בחיים מצבים שאני לא מרוצה מהם: שוב אני רבה עם הבעל שלי שוב פיטרו אותי מהעבודה, שוב מופיע כעס, אגרסיביות, תסכול ושיט. אוטומטי.

אז מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה? מספיק שנשנה אחד מהם, כדי שהתוצאות תשתנינה. משהו בדרך שאני תופסת את עצמי, משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, בדרך שבה אני פועלת חייב להשתנות.