יש לנו דימוי מאוד רע על כעס – משהו מתפרץ, פוגעני והרסני בסגנון של "להפוך שולחן", לעשות סצנה, להרים את הקול, לגרום למישהו להרגיש קטן.

הנה כמה אמונות רווחות על כעס:

–  כעס = חוסר אהבה

– אם אני אתן לכעס לצאת אני אאבד שליטה, אבזבז אנרגיה

– אם אני אכעס יתרחקו ממני / לא יאהבו אותי / אני אשאר לבד

– בשביל מה לכעוס זה גם ככה לא ישנה כלום

– אם אני אכעס אני אהיה לא נחמדה

– כעס = שנאה

– כעס = לפגוע במי שאני כועסת עליו

– אם אני אכעס זה יהפוך לריב ולריב זה לא טוב

– אם אני אכעס יקרה משהו רע

– אנשים כועסים הם מעצבנים / רעים

– אם אני אכעס זה אומר שאני לא מבינה, לא כיף איתי, אני אגואיסטית

כל האמונות האלה קשורות לפחד שאם נכעס לא יאהבו אותנו או שיחשבו שאנחנו לא אוהבים (על כל צורות האהבה – לא מבינים, לא מסכימים, לא מכילים ואפילו פוגעים או שונאים). אם תסתכלו על החיים שלכם, תראו שהאנשים שאתם הכי אוהבים והפרויקטים שהכי חשובים לכם בחיים מעוררים הכי הרבה כעס. כי הם חשובים לכם, כי מה שקורה להם בחיים ומה שהם עושים ואומרים הכי נוגע בכם.

כמו לכל רגש שיש לנו, לכעס יש מטרה. הוא פונקציונלי. הוא עוזר לנו לברר את המציאות וזה הרבה פעמים מה שמפחיד אותנו. למה זה מפחיד? כי זה עלול לכאוב, להיות לא נוח, לדרוש מאתנו וממי שאנחנו כועסים עליו לעשות צעדים שאם היינו מתעלמים מהכעס שלנו לא היינו עושים. התוצאה של הבהרת המציאות הזאת היא שנדע בדיוק מי פרטנר טוב ומי לא. תחשבו על זה, רק אם נגיד מה מפריע לנו ניתן צ'אנס אמיתי לאחר לראות אותנו באמת ולשים לב יותר למה שחשוב לנו. בעיני זה חלק מאהבה, כבוד ואכפתיות.

ואם נגלה שכשאנחנו שמים גבולות ואומרים מה מפריע לנו מישהו מפסיק לאהוב אותנו בגלל זה, נוכל לבחור איך להתנהל איתו ואיזה סוג של קשר או לא אנחנו רוצים שיהיה לנו.

כעס הוא אנרגיה/כוח שעוזר לנו לבטא את הרצון שלנו ביחס לסביבה – משהו מציק לנו, מישהו עבר את הגבול ביחס שלו אלינו –  פגע, התעלם, נדנד, דרש או ביקש משהו שאנחנו לא רוצים או לא יכולים לתת באותו רגע. כעס מסמן לנו ומלמד אותנו על הגבולות שלנו, מה טוב לנו ומה מזיק לנו והוא שם כדי שנעשה איתו משהו. הגבולות שלנו הם אישיים ושונים מאחד לשני ומשתנים בהתאם לסיטואציה ולמי שאנחנו בזמן נתון. לכן, אין כעס צודק או לא צודק. יש כעס שמתעורר כדי להגיד לנו משהו וכשלא "מפריעים" לו ומשתמשים בו כדי לעצור את מה שמפריע לנו, לשנות או להתרחק, באותה מהירות בה הוא התעורר ככה הוא נעלם, הופך למשהו אחר – לנחישות ובהירות והרבה פעמים לאהבה.

התעלמות, התאפקות, קור ואטימות או התפוצצות (הפיצוץ בד"כ מגיע אחרי סדרה של התאפקויות ואז כמות ואיכות הכעס יצאו לגמרי לא פרופורציונלית לסיבת הכעס) כל אלה הן צורות קבועות לנסות להסתדר עם כעס. החוויה של זה היא מאוד חזקה – זה כמו גל שעולה ואנחנו דוחקים אותו חזרה, עושים מאמץ פיזי להרגיע, למנוע ממשהו לצאת החוצה – מחזיקים את הבטן (עצירויות, טחורים,  תסמונת המעי הרגיז, שלשולים, אולקוס ועוד הרבה אחרים), מקשיחים את הגב, החזה, הלסת הצוואר (מגרנות). אצל כל אחד מאתנו זה ייצור חוויה קצת שונה – עצבנות, בלבול, מסכנות וחוסר אונים, מרירות, הרבה רעש בראש והתעסקות במה שלא העזנו להתעמת מולו בזמן אמת וכו'. מתוך זה אנחנו עלולים להתרחק, להעליב, לעקוץ, ללכלך מאחורי הגב, להפנות את הכעס כלפי עצמינו, להתחשבן וכדומה. כשאנחנו הולכים נגד כעס שמתעורר אנחנו הולכים נגד עצמינו וכשאנחנו הולכים נגד עצמינו, היכולת שלנו לאהוב קטנה.

ללמוד להשתמש בכעס ככוח שבא לשמור עלינו ולהיות נאמנים לעצמינו זה כמו לאמן שריר. ככל שתתאמנו הוא יראה פחות אימתני ומפחיד, תהפכו מדויקים יותר במה חשוב ומפריע לכם והרבה יותר שקטים ועם ביטחון כשתתקשרו עם מי שאתם כועסים עליו. תנו לכעס לחזק אתכם, זהו את הסגנון האישי הקבוע שלכם ואת התחושות בגוף שמגיעות עם זה בכל פעם שמתעורר כעס. תנשמו עמוק, תרפו את המאמץ ותתחילו לתקשר את מה שחשוב לכם עם מי שצריך.

כי אתם אוהבים!

_____________

נועה אבירי, מדריכה בשיטת גרינברג

קרא עוד על כאב