ניהול מצבים מאתגרים…

הורים יקרים,

לעיתים, אנו נתקלים במצבים מאתגרים עם ילדינו,
מצבים מלווים בקונפליקט והכוונה לכאלה שבד"כ חוזרים על עצמם.
והפעם, לגבי ילדים בגיל הרך.

בשיטה בה אני עובדת, אנו ערים לעניין הרגשות, כאמור, אינטליגנציה רגשית.
מזהים אותם, מכילים אותם, מתייחסים אליהם ומכוונים את הילד להתנהלות מיטיבה.

פעמים רבות, הילד מרגיש רגש מסוים ומתנהג באופן שלא מביא אליו את המענה המכיל והמתאים לרגש.
למשל: ילד יכול להרגיש תסכול, אכזבה, עלבון וכמוצא לכך ירביץ או יפתח בהתקף זעם מלווה השתטחות, בכי, צעקות, זריקת חפצים, מכות ועוד.

התנהגות כזו מביאה לרוב לידי קונפליקט בינו לבין ההורה, רגשות קשים אצל שני הצדדים, חוסר תקשורת בונה ואף חוסר מסקנות ולמידה לפעמים הבאות.

אז מה עושים?

ראשית, חשוב שנלמד לזהות בילד שלנו את המצבים מעוררי הקושי.
את המצבים החופנים בחובם פוטנציאל להתפרצות. מצבים שחשוב לנו לתת להם פתרון, מוצא ודרך למקרים הבאים. אלו מצבים שאנו נוטים 'ליפול' בהם שוב ושוב לקונפליקט מאתגר.

למשל, ילדים שעצם הכניסה לאמבטיה, מלווה התנגדות, כעס ובכי.
יש ילדים שבכניסה לחנויות (ובעיקר חנויות צעצועים), הם מרגישים מוצפים ומבקשים יותר ממה שההורה מסכים לקנות ומשם הדרך לבכי והתפרצות, קצרה ביותר.
יש ילדים שביקור בבית מסוים במשפחה המורחבת מעורר את הקושי.
יש ילדים שארוחת הבוקר/הערב מהווה עבורם פוטנציאל להתפרצות.
ויש עוד ועוד מצבים מאתגרים.

מרגע שזיהינו, אנחנו יכולים להתכונן.

כאן, אנו משתמשים בכלי שנקרא הטרמה. מהמילה טרם. כלומר, הכנה מראש.
אנו מטרימים לילד לפני המעבר למצב הפוטנציאלי ומסבירים מה הולך להיות.
למשל, ילד שעולה על מתקן בגן השעשועים ורוצה שוב ושוב ושוב
ובדרך כלל, הירידה מהמתקן מלווה בכי, אכזבה, כעס של ההורה והילד והתנגדות.

לפני העלייה על המתקן, אנו נגדיר בנועם ובהירות "עכשיו אנחנו עולים על הקרוסלה לשלושה סיבובים" (למשל). אנו סופרים עם הילד את הסיבובים וזמן קצר לפני הירידה מהמתקן אנחנו מטרימים ואומרים "עכשיו הסיבוב השלישי ותכף יורדים"
אם נדרש הסבר נוסף, אפשר להוסיף "אמרנו שלושה סיבובים, ספרנו אחד… שניים…. שלוש… ויורדים". בנועם, ברוגע ובבהירות.
כך יצרנו לילד בהירות לגבי מה הולך להיות, קבענו גבול ברור להתנהלות.

דרך אגב, כמובן שמומלץ ללמד את הילד לנהל משא ומתן אבל הכל בהתאם לגיל ובהתאם לסיטואציה. הכל לפי שיקול דעתכם.

את הגבול שאנו מציבים, עושים לאחר מחשבה כלומר ששקלנו ולאחר מחשבה כך החלטנו לטובת הילד ולטובתנו. משאמרנו והגדרנו, נעמוד בו. גבול ברור ויציב נוסך בטחון והידיעה שיש על מי לסמוך. גבול 'מתנדנד' יביא ללחיצה מצד הילד, בכלים שלו.

אכן חשוב ללמד את הילד להביע את דעתו ואף לנהל מו"מ אך מראש כדאי להחליט האם הגבול המסוים הזה נתון לדיון.

אם למרות ההבהרה, התפתח בכי, כעס, תרעומת ואף התקף זעם, חשוב להגיב ברוגע, בהחלטיות, ואכן לרדת מהמתקן (אם כך החלטנו). ברגע עצמו אפשר להגיד במשפט קצר שכך אמרנו ולכן כך עושים (בנועם, רוגע ובהירות).

את ההסבר המהותי, נעשה אח"כ, כשהרוחות נרגעות.

לרוב בשעת כעס, בכי וזעם, לא רצוי לפתוח בהסברים מפורטים.
אפשר להציע חיבוק כדי לעזור לילד להרגע.
אפשר לשאול אם חושב שחיבוק יכול לעזור לו.

כעבור זמן מה, משהרוחות נרגעו והקשב חזר, חשוב להסביר.
לשבת ברוגע כמה דקות, להכיל, לחבק ולומר ברוגע ובבהירות: אתה זוכר שהחלטנו על שלושה סיבובים על הקרוסלה? אז החלטנו ולכן ירדנו אחרי שלושה סיבובים.
ההסבר רצוי שיעשה עפ"י גיל הילד ובהתאם למילותיכם.
מה שחשוב, שההסבר יבהיר את מה שקרה ויקשר את ההתנהלות עם ההטרמה.
כך הדברים נעשים מובנים ובהירים ובעיקר נלמדים לפעמים הבאות.
אמירה כמו "אני מבינה שאתה עצוב, כועס, מאוכזב" מלמדת את הילד לתת שם לתחושה שעלתה בו.
אם תרצה, אני כאן ואשמח לתת לך חיבוק.

בעצם, מה אנו עושים?

1. מזהים מצבים מאתגרים שיכולים לקרות ואכן חוזרים על עצמם.
2. מחליטים על גבול ברור והגיוני עבורנו ועבור הילד.
3. מטרימים (מכינים מראש) מה הולך להיות. בנועם, ברוגע ובבהירות.
   מוודאים שיש קשב והבנה של הילד (במילים המתאימות לגיל ובשפה נעימה).
4. ברגע ההתרחשות, פועלים ברוגע, בנועם ובהחלטיות להצבת הגבול.
   אם קשה לילד, אפשר להציע חיבוק להקלה.
5. אם אכן התפתח מצב מאתגר מלווה כעס, בכי והתנגדות, מומלץ שרק משנרגעו הרוחות ויש קשב, להסביר בפשטות, נעימות ובהירות מה היה הסיכום ומה קרה בפועל.
6. חשוב מאוד לציין לילד שאני (ההורה) ראיתי, הבנתי שאתה הרגשת כך וכך (מאוכזב, כועס, נעלב – מה שאכן זיהיתם).
   ולמה?
   כי עצם נתינת השם לרגש שהציף את הילד, מלמד אותו שיש לתחושה הזו שם.

בהמשך, ילמד לציין את ההרגשה בשמה, כשירגיש כך שוב.

ועוד, חשוב מאוד שהילד יבין שההורה אכן ראה והבין את מה שעובר עליו.

ההורה אכן מבין שקשה לו (כי נעלב, כעס, התאכזב) והרגש של הילד

הובן ונראה.

ע"י כך הילד מבין שרגשותיו נראים, מובנים ומוכלים ועם זאת יש גבולות שההורה קובע והם אכן תקפים.

ושוב, חשוב לי לציין שהגבול ייקבע אחרי חשיבה והתחשבות בכל הצדדים.

ילדים שלומדים לדבר ולספר את רגשותיהם, מרגישים מובנים ולרוב מקבלים תגובה של שיתוף פעולה (ולא רק מההורים).

וגם, עצם הנראות הזו מקלה את תופעת התנהגות הרגשות כי הילד מצליח לבטא את עמדתו במילים.

זה כמובן קורה בהדרגה.

בהצלחה