השנה הסדר אצלנו.

איזה משפט פתיחה הא?

בינינו, יכולתי לסיים את הפוסט כאן ולאפשר לכל אחת ואחד מכם לדמיין את ההמשך.

אז זהו, שלא.

את הפסח שלי אני תמיד מתחילה בארגון חדר העבודה שלי.

אני כל כך אוהבת לזרוק דברים. באמת.

עד שאין לפחות שלוש שקיות אשפה מפוצצות, אני לא נרגעת.

(על ההפרעה הזאת אכתוב בפעם אחרת)

בזמן הסידורים יוצא לי להציץ באלבום הילדות שלי.

תמונות צבע ישנות של המשפוחה, נעלי אמגפר, מכנסיים עד הלב, שער מלא על הראשים

של האחים שלי, חיוך גדול עם שתי גומות ואמא.

אמא שלי.

באותם רגעים אני שוכחת את גילי, מצבי המשפחתי, עבודתי וחוזרת לצלילים ולריחות של פעם.

מרשה לעצמי לכמה דקות להיות ילדה.

ילדה עם אבא ראש עיר ואמא יפה שמתחילה מסע נוראי של אלצהיימר.

אנחנו תמיד כותבים כאן על הורות, תרשו לי הפעם לכתוב על זיכרונות ילדות.

   * * * *

פתאום תקף אותי הגעגוע.

געגוע לריחות של פעם, לרעשים המוכרים והשגרתיים כל כך.

למראה ידיך הטורחות, הזריזות המיומנות, לריכוז שלך בעמלך, כאילו לא קיים עולם סביב.

ואיך תוך כדי תקתוק השעון, כמו במטה קסמים הבית לבש חג.

שכנים נכנסים להחמיא על ריח הבישולים שאופף את השכונה וכדרך אגב, חוטפים טעימה קטנה

מאחד התבשילים שלך..

שליחים עם זרי פרחים, בקבוקי יין ומיני ממתקים מתדפקים על דלת הבית בזה אחר זה,

משלוחים מכל קצוות העיר והארץ: "חג שמח לראש העיר ובני ביתו…"

את מעניקה לכל שליח טיפ נדיב ואני מציצה לתוך החבילות לראות מה הגיע הפעם, טעים.

אחרי שבישלת, ניקית וכל הזמן שרת.

אריק אינשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי…

והקול שלך חרישי, נוגע לא נוגע…

ואחרי שהכל נקי, בני ואייל מכניסים את השולחן הענקי ונזהרים מהברז… (הומור משפחתי)

עשרות כסאות מסודרים סביב לפעמים שלושים, ארבעים לפעמים יותר…

המפה הלבנה הענקית נשלפת מהארון ואחריה צלחות, כוסות, סכו"ם, צלחת פסח,

הגביע של אליהו ושאר סממני החג…

התפקיד שלי לקפל את המפיות ולהניח ליד כל צלחת.

לימדת אותי לכוון בדיוק – פינה לפינה, שיהיה יפה.

ולפני שהספקת לנוח לרגע, האורחים מתחילים להגיע.

את מחייכת בביישנות, כמעט מתנצלת על היותך.

הם מחמיאים ואת נבוכה.

אבא מתחיל את ההצגה וההסברים, מנהל את הסדר ביד רמה וזרוע נטויה,

עם ההומור הקבוע על מי המלח שהגיעו בדיוק עד הביצים של המצרים.

ואת מתכנסת בפינה, חלילה לא להפריע, כולם מרעישים ואת שותקת.

כולם סועדים ואת כבר נסעדת..

ומשנה לשנה כוחך אוזל, קולך נאלם כמעט לגמרי, את יושבת לידנו אבל לא איתנו

ואני תופסת את מקומך.

מבשלת, מנקה, עורכת, מארחת ושרה…

ואת?

את כבר אינך עשר שנים.

תמיד כשמגיע החג הזה, החג הכי משפחתי, הכי שלך אני כל כך רוצה שתהיי פה. איתי. איתנו.

שזה יהיה כמו פעם, כשהייתי קטנה.

אני מקווה ששם למעלה את עורכת סדר עם המלאכים.

ושכבר לא כואב לך.

ושאת שרה.

תשמרי עלינו אמא.

אוהבת ומתגעגעת מלא.

אתינקה.

   * * * *

שיהיה לכולנו חג שמח וחופשה נעימה.