הם ארבעה ילדים. בבית כרגע נמצאת האמא עם בת הזקונים בת השנה וחצי ועם הבן הגדול בן ה- 15. כולם בסלון. הבן שרוע על הספה. האמא מאכילה את הילדה הקטנה בת השנה וחצי. הילדה רוצה לעשות הכלללללל לבד – לאכול, לשתות, לקחת. זה עושה הרבה בלאגאן. האמא עוצרת אותה כל הזמן. מאכילה, מביאה, מגישה , שלא תפזר…… היא עוד קטנה.
אחיה הגדול בן ה- 15 שרוע על הספה . תוך כדי האכלת הבת הקטנה האמא זורקת לו הערות על הדברים שאמור היה לעשות בבית – לקחת את הדברים לחדר, לסדר, להוריד כלים…ולא עשה. היא כועסת…הוא כבר גדול.

לקראת יום העצמאות של המדינה אני מזמינה אתכם להתבונן על נושא העצמאות של ילדנו . יום העצמאות הפרטי – שקורה כל יום. בויכוח על הגבולות.
הרבה פעמים בגילאים הקטנים הילדים רוצים לעשות וההורים עוצרים…הם קטנים.
יש מאבק על גבולות שבו חשוב להורים לנצח.
וגם חשוב להורים לעשות, לפנק.
ובעצם ההורים עושים מקום הילדים דברים שהילדים יכולים לעשות בעצמם.
בכתבה הזאת אני לא אדבר איתכם על הגבולות אלא אתרכז בבלבול העצום בין אהבה לפינוק.
שעות העבודה הרבות של הורים רבים גורמות לשתי תוצאות עיקריות:  רצון לפצות את הילדים על העדרות מהבית ורצון לייעל את מטלות הבית. התוצאה: נוצר בלבול בין אהבה לבין פינוק .
אהבה וגילויי חום מעצימים את ילדנו ואילו פינוק מחליש את ילדנו.
כאשר אנחנו עושים כל הזמן במקום ילדנו דברים שהם מסוגלים לעשותם – מתוך רצון לאהוב אותם, או מתוך רצון למנוע מהם כאב ולפעמים פשוט מתוך רצון "לתקתק" – אנחנו לטווח קצר אכן מעניקים חום, מונעים כאב או מייעלים דברים.
אולם לטווח הארוך אנחנו מחלישים את ילדנו ויוצרים סרבול גדול בהתנהלות הבית!
אנחנו מלמדים אותם, מבלי להתכוון, שהם לא מסוגלים ושהעולם מקום שלא תמיד אפשרי לעשות בו. בשביל מה להתאמץ?
בסופו של דבר אנחנו מלמדים אותם הרגל.
הרגל של אי עשיה בבית. שככל שהם גדלים הוא משתרש והולך.
ואז כשהם בגיל הבגרות עם כל השינויים ההורמונליים אנחנו אומרים – אבל הם כבר גדולים ! למה הם לא עושים??
מנגד כאשר אנחנו זורקים אותם תמיד למים ללא הכשרה או גלגל הצלה – הם עלולים לטבוע . הם עלולים להיכנס למצוקה פנימית שמובילה לעיתים לאמונות מחלישות כמו: "אני לא מסוגל", "אני לא שווה".
דרך האמצע כוללת לימוד מיומנויות.
אז איך מלמדים מיומנויות פיזיות?

אנו קולטים את העולם דרך החושים: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש המישוש, חוש הטעם וחוש הריח.
מדעית הוכח שלרובינו יש מערכות חושיות דומיננטיות יותר. רוב בני האדם הינם ראייתיים או תחושתיים. בלימוד מיומנויות פיזיות (לימוד של – איך עושים דברים?) – ביחוד בגילאים המאוד צעירים –ניתן להסתמך על ההבנה הזאת:
בשלב הראשון להסביר מילולית מה עושים ואם ניתן להדגים תוך כדי(ראייתי ושמיעתי).
בשלב השני לבצע יחד עם ילדכם תוך כדי הסבר (תחושתי, שמיעתי וראייתי).
ובשלב השלישי לתת להם לעשות לבד וללוות בהסבר (תחישתי ושמיעתי)
בהתאם לסטטיסטיקות מחקריות,  עלינו לעשות משהו 3 פעמים על מנת שייטמע בנו.

הטכניקה הזאת הכי רלוונטית בגילאים הצעירים אך כמובן אפשרית גם בגילאים הגדולים יותר.
במשימות מורכבות או גדולות. לדוגמא לסדר חדר מבולגן מאד. הילדים חווים עומס שיוצר תחושת חוסר אפשרות. הרבה אי עשיה נובעת מהעובדה שקיימת חוסר ידיעה כיצד לעשות משהו…מאיפה להתחיל? איך? .
חשוב יש לפרק עבור הילדים את המשימה לחלקים. אולי אפילו לעזור ממש בהתחלה. זיכרו כי לעיתים מורכבות מונעת אפשרות לימוד ו/או עשיה.

החוכמה והאתגר שלנו כהורים בלימוד ילדנו מיומנויות פיזיות של "איך לעשות" דברים היא ראשית ללמד מיומנויות בהתאם לקצב, יכולת ורצון של ילדנו. לזכור שמדובר בלמידה ולא בתהליכי הצטיינות והשגיות!
ושנית להתעורר כל הזמן מההרגלים ולהבין שילדנו גדלים וכך גם יכולתם.
האחריות שלנו היא כל הזמן לשחרר את המצבים הקודמים ולהבין את הגדילה של ילדנו. ללמד ולאפשר עוד ועוד.

אחד היתרונות הנוספים שגיליתי בלימוד מיומנויות פיזיות מגילאים קטנטנים היה שהרבה "גבולות" התייתרו.
במקום ללמד "לא לעשות דברים" לימדתי "איך לעשות". והרבה "גבולות" הפכו ל"תפקידים":
במקום ללמד איך לא לטפס ולעמוד על הספה לימדתי איך לטפס ואיך לשבת.
במקום ללמד לא לגעת לימדתי איפה אפשר לגעת ואיך.
במקום ללמד לא לגעת בכוס או בבקבוק לימדתי איך לשתות ואיך לאכול.
לימדתי את בני איך לעשות דברים – לפי היכולות שלו. והופתעתי כל הזמן! גיליתי שהוא עושה דברים שלא באמת חשבתי שאמור או יכול. להפתעתי גיליתי שמגיל שנתיים וחצי נשארתי בתחום הגבולות ביחוד עם דברים מסוכנים כמו:
לא לרוץ לכביש ולתת יד.
לא לגעת באש.
לא לגעת בחשמל.
לשבת באמבטיה.

וגם בהם – ביחוד בנושא של לרוץ לכביש – פעלתי באמצעות משחק לתרגל עצירה מוחלטת בהגעה לכביש או לרחוב בו עברו אופניים. או באמבטיה היה לנו את השיר של שלמה ארצי "שב ילד שב".

גם אם היה משבר גדול בגלל איסור שהיה מלווה בהרבה בכי או התפרצות כעס מצד בני ראיתי באירועים הללו אפשרות. אפשרות שלי ללוות אותו וללמד אותו אחרת – ללמד אותו לעבור תסכול -כי חייבים לעבור דרך תסכול על מנת ללמוד! חייבים לעבור דרך תסכול על מנת לאפשר למידה ובחירה עתידית של שינוי התנהגות. בחירה בין דרך "נעימה" של שיתוף פעולה ו"נעימה פחות" של ויכוח / כעס. כל אירוע הוא אפשרות שלנו ללמד את ילדנו בזמן אמת להירגע, לתקשר, להקשיב, ועוד.

לסיכום חלק משמעותי באהבה ההורית הוא ללמד ולאפשר לילדנו לעשות. ללוות אותם גם במעידות. ולעזור להם לקום עם קולנו.
לימוד מיומנויות מעניק לילדים בגיל צעיר שמחה גדולה – זה מאפשר להם לבטא את עצמם בעולם בחופשיות גדולה יותר ולאורך זמן מקנה ערכים רבים אשר קשורים לסבלנות, התמדה, אומץ, חריצות, עצמאות, שיתוף פעולה, כבוד ועוד.

כמובן שנדרשת גמישות ויש מצבים בהם האינטואיציה ההורית תנחה אותנו לפעול במקומם או לזרוק אותם למים. זה הכל ענין של מינונים. סמכו על עצמכם!
מוזמנים לשישי בסלון של הורות יוצרת מציאות בנושא לימוד אהבה עצמית וגמישות התנהגותית.
המועד הקרוב שישי בבוקר 20.5.16 בשעה 9:30.

https://www.tixwise.co.il/he/event/51333/965eeda6ca1ffa9b597a3da92334faf518dcb68e115414