המאמר נכתב בעודי צופה בילדיי הולכים לבד לבית הספר ומהרהרת כיצד הגענו עד הלום?

עבור הורה, אין דבר מפחיד יותר מלתת לילד לעבור את הכביש לבדו, מדובר בחוסר שליטה מוחלט. לא משנה כמה תדריך את ילדייך ותעברו יחדיו על כל התרחישים האפשריים, החיים תמיד יזמנו משהו חדש. אתה נלחם בכל "המחשבות הרעות" ומנסה להתמודד והרבה פעמים גם מוותר לעצמך ומעביר אותם את הכביש, בשביל השקט הנפשי. אבל בסופו של יום כהורים אנו יודעים שתפקידנו הוא להכין אותם "לחיים האמיתיים ".

ההכנה להמשך הדרך לא מתבצעת כאשר הילד כבר בן שש היא נעשית מימיו הראשונים לכל אורך חייו. כאשר אנחנו מגיעים לראשונה עם התינוק הביתה אנחנו מתנהגים כיחידה אחת. כולנו נשאבים "לייצור הקטן" שהצטרף ועושים הכל כדי שיהיה לו טוב.  והנה חלפו להם מספר שבועות והתרגלנו זה לנוכחות של זה והתינוק נקלט למשפחה. תינוקות צריכים הרבה מתו"ק (מגע, תנועה וקול) בשביל להתפתח אך המתו"ק צריך להתרחש בזמן הנכון ובמקום הנכון וכאן הקושי טמון. לדוגמא: האם התינוק זקוק שארים אותו על הידיים וארגיע אותו או שזה צורך שלי? האם יש לי דרך אחרת אפשרית לתמוך בו? דוגמא נוספת: האם התינוק שלי כרגע ער , רגוע ונמצא עם עצמו בעולמו ואני באה לשחק אתו כי לתחושתי הסובייקטיבית הוא בודד ומשועמם?

גם תינוקות קטנטנים צריכים את "הלבד" שלהם. הם לא צריכים להיות בחדר אחר הם יכולים להיות לידכם, בסביבתכם אך חשוב לא לנסות להעסיק אותם 24/7 ביממה.  גם כשזה נדמה שהם "לא עושים כלום" הם עושים הרבה! הם חוקרים את גופם ואת הסביבה, מזיזים את ידיהם ורגליהם בהתחלה בתנועות אקראיות, חוקרים את אצבעותיהם באמצעות הפה, מקשיבים לצלילים שמסביבם ועוד. הם לא יכולים להיות רק על הידיים שלכם הם צריכים לחוות את גופם כאשר הם על הרצפה (מזרן קשיח) פעם על הבטן, פעם על הגב ופעם אחרת על הצדדים. אין בעיה שתהיו אתם על הרצפה ותעשו את הדברים יחד.. אך מידי פעם חשוב לייצר הפסקה בה הם מספר דקות עם עצמם ואתם עם עצמכם (זמן טוב לקפה).

כשהתינוק נולד אנו נותנים מענה ישיר ומהיר לבכי. לאט לאט כשהוא גדל יש "בכי" שהוא לא באמת בכי אלא יותר הבעת אי שביעות רצון מסיטואציה מסוימת. הקטנטן רוצה פתרון כאן ועכשיו! זה יכול להיות שהוא לא הצליח להתהפך או לזחול, או שמשחק מסוים פשוט לא מצליח לו, או שאמא קמה לרגע לענות לטלפון (ושלא נדע היא באמת מנהלת שיחה במקום להתרכז רק בו) ועוד אלפי סיטואציות מהיום יום. חשוב לתת לתינוק להתמודד עם תסכול (בהתאם לגיל וליכולת ההתפתחותית).

תסכול חשוב לא פחות מהצלחה בבניית הרגשת המסוגלות של התינוק. ככל שהתינוק יהיה בטוח בעצמו יותר הוא גם יהיה עצמאי יותר ויוכל לנוע ולחקור את סביבתו בשמחה ובהתלהבות המאפיינת תינוקות שהחלו לנוע. לעומת זאת תינוק שלא נתנה לו האפשרות לחוות פעם הצלחה ופעם תסכול ואבא ואמא תמיד פתרו את כל הבעיות לפני שהן עוד התרחשו והמענה לבכי ותסכול היה תמיד אותו הדבר הרמה על הידיים (גם אם זה כבר לא מותאם לגיל התינוק) חווה את הסביבה אחרת. אם הוריו לא לידו הוא חש פחד, חוסר בטחון. הוא לא יחקור אלא יבכה עד שהוריו או מבוגר מטפיל אחר ירימו אותו.

הרבה הורים נתקלים בבעיות שינה של תינוקם הצעיר. תינוקות אכן מתעוררים בלילה, השאלה היא כמה פעמים ואיך מחזירים אותם לישון? בהקשר הזה חשוב לציין שלילה הוא המשך ישיר של היום!!! ותינוק צריך לדעת להרגיע את עצמו, להיות עם עצמו (היפרדות ועצמאות) ולא להיות לחלוטין תלוי בהוריו (בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא).  את הלמידה לעצמאות עושים ביום.

לסיום, חשוב שתרימו את התינוקות, תגעו בהם, תחבקו אותם, תנועו אתם, תרגיעו אותם ותתנו להם מענה.  המענה צריך להיות נכון ובמינון. חשוב לתת להם גם את "הלבד" שלהם. הם לא באמת לבד אתם שם 🙂

_________________

שגית גפרי, מאבחנת ומלווה התפתחותית