מי שחושב שהרצון של ילדים לעצמאות מתחיל בגיל ההתבגרות טועה. ומי שחושב ש"תקופת המרד" היא תקופת ההתבגרות טועה גם הוא, אלא אם כן מתייחסים לתינוקות בני שנתיים כאל מתבגרים. ואכן ה"מרד הראשון" של ילדים מתרחש בגיל שנתיים לערך.
גיל שנתיים דומה מאד לתקופת ההתבגרות. זהו גיל סוער ומאתגר ותחילתו של תהליך יצירת הזהות האישית המובחנת של הפעוט. בלי כל הכנה מראש, הפעוט שרק "אתמול" ינק, שכב על גבו ועל בטנו והיה תלוי בהוריו, יודע כבר ללכת, לטפס, לרוץ, לזרוק, להרים, לבקש, לדבר ולתקשר עם סביבתו. הוא כבר לא התינוק חסר האונים, אשר הבכי הוא שפתו העיקרית. הוא כבר לא התינוק ש"איפשר" לכם להבין ולהרגיש שבלעדיכם הוא אינו מסתדר. הוא כבר בן שנתיים! הוא מבין מה מבקשים ממנו, הוא יודע להביע את עצמו ואת רצונותיו ומרגיש גדול ועצמאי.

כמו בגיל ההתבגרות, גם בגיל שנתיים נמצא הפעוט בשלב התפתחותי סוער, מרגש ומלא אתגרים ואפשרויות חדשות. מבחינת ההתפתחות הוא נמצא בתחילתו של תהליך ל"יצירת הזהות העצמית". הילד סקרן ומתנסה כמעט בכל דבר, שכן ההתפתחות הגופנית שלו מאפשרת לו לבצע פעולות רבות ללא עזרה. הוא יכול לנוע ולגלות את העולם, מתחיל להכיר ביכולותיו ומגלה את נפלאותיה של העצמאות.

נכון שהפעוטות הם רק בני שנתיים, אך מבחינתם הם כבר לא זקוקים לנוכחות הורים או מבוגרים אחרים בסביבתם. הם מרגישים כל  יכולים. הם הופכים להיות מרדנים ועקשנים, ווכחנים וצעקנים וכדי ל"נצח" במערכה הם מביעים את התנגדותם לא אחת במקומות ציבוריים. הם אוהבים קהל נלחמים את מלחמת העצמאות שלהם.

עצמאות? בגיל שנתיים?

אל לכם ההורים להרגיש מתוסכלים כשפעוט בן השנתיים חוזר שוב ושוב על צמד המילים שכל-כך מכעיס אתכם כהורים – "לא רוצה"! בסך הכל הוא רוצה לגלות את אותו חלק שהפסיכולוגים מכנים 'האני' העצמי שלו. הוא רוצה לבנות את זהותו האישית, הוא רוצה להתנסות ולגלות בעצמו את הדברים שהוא אוהב, את הדברים שמהנים אותו, שמשמחים אותו. הוא בתוך תהליך התפתחותי המוביל לחיזוק היכולת להפוך לאדם אוטונומי.

הצורך לגבש את עצמאותו ועצמיותו של הילד הינו שלב התפתחותי שכל ילד חייב לעבור. כדי שהוא יוכל לבנות את מי שהוא, הוא חייב לעבור שני תהליכים חשובים שבסופם מבין הילד:

1. שההורים והילד הינם ישויות נפרדות
2. הבנה של הפעוט את עצמו ומי הוא "עצמו"

כדי שהפעוט ירגיש קיים ונפרד מהוריו, הוא מתנגד למה שמצפים ממנו. וכדי שהוא יוכל לבנות את מי שהוא, הוא חייב להיות אחר ממה שדורשים ומצפים ממנו.

אל להורים לחשוב שהילד עושה להם דווקא, או אל להורים לחשוב שהילד חם מזג ועקשן. הסיבה האמיתית היא שהפעוט עושה זאת כדי לראות עד כמה הוא יכול לשלוט ולהרגיש עצמאי בחייו. הוא אינו מודע למה שקורה איתו והוא בוודאי לא מסוגל לתכננן יציאה למאבק עם ההורים בכוונת זדון, בכדי לעשות להוריו רע. הוא בשלב שהוא מבין הרבה יותר ממה שהוא יכול להביע את עצמו, מבחינה מילולית ומבחינה פיזית, ולכן הוא מרגיש תסכול רב כאשר הוא רוצה להתנסות לבדו והדבר לא מצליח לו.

המעבר של הילד משלב הנזקקות והתלות המוחלטת בהורים לשלב שבו הוא רוצה לעשות לבד הוא שלב קשה להורים, כאן מתחיל אצל ההורים שלב שבו הם מפתחים את תחושת "ההורה הלא טוב" .

כדי להימנע מפיתוח תחושת 'ההורה הלא טוב', על ההורים להבין את שלב ההתפתחות ולדעת שהילד מתחיל להבין כי הוא בעל אישיות עצמית משלו. הוא מזהה את שמו, מכנה את עצמו ואפילו נהנה לראות את עצמו בתמונות. מגיל זה ואילך, הוא ישאף יותר ויותר לעצמאות להיות אחראי ולהבליט כמה שיותר את רצונותיו ואישיותו.

אפשר לנצל את השלב הזה בהתפתחות הזאטוט ולהרוויח שתי ציפורים במכה: האחת, לסייע לו לטפח את תחושת הזהות והעצמאות שלו והשנייה ללמד אותו ערכים כמו עזרה, שיתוף פעולה, עבודת צוות ועצמאות כמובן.

אני ממליצה  להורים לאפשר לפעוט להשתתף בעבודות הבית למשל: לעזור בבית להוציא פריטים מתוך סל הקניות, או סל הכביסה, להפריד בין צבעי הכביסה ולהכניס למכונת הכביסה, לאפשר לו לעזור בטאטוא החדר, ולאלה האמיצים יותר, וכך אני נוהגת עם נכדתי מאיה, לעזור ללוש בצק ולהכין עוגיות. העזרה שלו תעניק לילד הרגשה שעשה משהו בעל ערך חשוב ולכם שקט נפשי והבנה שאתם הורים טובים המודעים לשינוי שהילד חווה וזורמים בתוך השינוי נכון.

הכותבת: אילנה שניר, יועצת חינוכית ומשפחתית, מחברת הספר: "משפחה במחשבה תחילה", מייסדת "הורות במחשבה תחילה " – האקדמיה הישראלתי להכשרת הורים"

  http://www.ilanasnir.net

אילנה שניר, טל 054-4469925