כולנו מסכימים שילדים צריכים גבולות. זה נותן להם מסגרת, תחושה של יציבות וביטחון שבתוכה יוכלו לגדול ולהתבטא. למעשה, כולנו צריכים גבולות, מסגרת שתעשה לנו שקט, תתחום דברים בזמן, במקום ובהקשר מסוים. ללא מסגרת אין חופש. ככל שהמסגרת ברורה יותר הביטחון שלנו לבטא את עצמינו בחופשיות גדל.

איך נציב לילדים שלנו גבולות בלי לדכא את הרצון שלהם, את תהליך התפתחותם לאנשים עצמאיים שסומכים על עצמם?

אם נחשוב על הדור הזה שאנחנו מגדלים, האם אנחנו רוצים שהם ילמדו לציית ולוותר כי אין להם ברירה? או שילמדו שבכל סיטואציה יש ביטוי לרצון שלהם תוך כדי הפנמת הגבולות שבתוכם הם בוחרים בהקשר ספציפי?

בגן ילדים שבו עבדתי, היה כלל שלא יוצאים לחצר עם מוצצים. מי שהיה מתגעגע למוצץ, היה נכנס לכמה דקות לגן לקחת כמה "שאכטות" מהמוצץ שלו עד שהיה נרגע וחוזר לחצר. כן, הקטנים האלה מכורים ולפעמים היה להם קשה לוותר על המוצץ לפני היציאה החוצה. ומה עושה זאטוט בן 2.5 שנורא רוצה לצאת לשחק בחוץ אבל גם נורא רוצה את המוצץ? מתעקש! 

אופציה אחת של אנשי הצוות היתה להיכנס למשחק כוח בו אנחנו מתעקשים והוא לא זז ובוכה ומתעקש! נוצרת סיטואציה שכולם בה תקועים ולפעמים להרבה זמן (מתעקש כבר אמרתי?), מה שמוביל לתסכול של כל הצדדים המעורבים. אופציה שניה היתה לתת לילד לבחור: הכלל ברור – לא יוצאים עם מוצץ לחצר. עכשיו הבחירה: אתה רוצה לשים את המוצץ במגירה או בתיק שלך? לא תאמינו מה שאלה כזאת יכולה לעשות! העקשנות נמסה וכל הצדדים יורדים מצמרת העץ הגבוה עליה טיפסו. הילד בחר בסופו של דבר מה שהוא רצה מבין שתי האופציות, הוא עשה מה שהוא רוצה עם המוצץ האהוב שלו, אף אחד לא לקח אותו ממנו, הוא יודע בדיוק איפה הוא ויודע שהמוצץ יחכה לו שם כשירצה אותו בחזרה בתנאים שמאפשרים מוצץ, הוא לקח חלק פעיל בסיטואציה ועבר עוד שלב בהפנמת הכלל שאם הוא רוצה לצאת לשחק בחצר הוא חייב להיפרד מהמוצץ.

גם בגילאים גדולים יותר, לדוגמא, עזרה במטלות הבית. במקום להטיל מטלה על הילד ולהילחם בו שיבצע אותה, תנו לו לבחור מבין מספר מטלות מה הוא רוצה לעשות היום ומתי.

הילדים האלה יהפכו לאנשים שיצטרכו לעשות בחירות קטנות וגדולות במהלך החיים שלהם במסגרת מגבלות ספציפיות. לתת להם לבחור נותן להם כלי לחיים, ביטחון ותחושה שמכבדים אותם, משאיר את הרצון שלהם ער וחזק ואת האופציות לבטא אותו תמיד פתוחות.

ככל שנכבד את הזכות שלהם לבחור ככה הם יכבדו אחרים סביבם, כולל אותנו.

ואם נחזור אלינו, אליכם. עד כמה אתם מממשים את זכות הבחירה שלכם? האם אתם זוכרים שבכל סיטואציה יש לכם אופציות?

בתהליך בשיטת גרינברג לומדים לזהות מה אנחנו רוצים בתוך סיטואציה להפסיק חוויה קבועה שאין לנו בחירה (כי צריך, כי לא נעים, כי נפסיד משהו) ולפתוח אופציות נוספות שכבר שכחנו שקיימות.  

מוזמנים לפנות אלי לשאלות: 054-6498850, abirinoa@gmail.com