6 טיפים להורים סמכותיים למתבגרים שרוצים חופש:

היא: "אימא, אני הולכת מחר עם החברות שלי לקניון, חוגגים לגילי יום הולדת."

אימא: "אוקיי ומתי את חוזרת? מחר יש בית ספר, את יודעת"

היא: "אוף אימא לכולם מרשים להישאר עד מאוחר, כל פעם את מגבילה אותי. אני היחידה שחוזרת מוקדם"

אימא: "את יודעת יפה מאוד שכשיש למחרת בית ספר אני לא אוהבת שאת חוזרת מאוחר. עד עשר את בבית"

היא: "עשר זה ממש מוקדם , נו עד עשר וחצי…"

מוכר? הוויכוח הזה יכול כמובן להיגרר אל תוך הלילה.

אנחנו רוצים לשים גבולות והם רוצים לפרוץ אותם בכל כך הרבה הזדמנויות. למה הם עושים את זה? האם הם נהנים להרגיז אותנו? זה העניין? זו מטרתם בחיים? כנראה שלא. עוד לא נולד הילד שקם בבוקר ומטרתו הייתה להרגיז את הוריו. הם פשוט מתבגרים ובתהליך הלא פשוט הזה הם מחפשים את דרכם. הם רוצים להיות עצמאיים ולהחליט לגבי עצמם. נדמה להם שמגיל 13-14 (יש כאלה שאפילו לפני) הם כבר מבוגרים וכמבוגרים הם מעוניינים להחליט החלטות לגבי עצמם כמו: מתי ולאן ללכת, מתי לחזור, עם מי להתרועע ועוד…יש פעמים שהם גם מתנהגים בילדותיות וזה כמובן טבעי כי הם לא מתבגרים בבת אחת .זה תהליך. להם ולנו קשה עם זה. הילדה שעד לא מזמן התעסקה בנסיכות ובפיות פתאום יוצאת לקניון ויש לה דרישות. הילד הקטן והמתוק שעד לא מזמן שם עלי ראש וביקש שארדים אותו הופך מול עינינו המשתאות לגבר קטן  עם שינויים פיזיים (קולו משתנה, צומח לו אפילו שפמפם) ושינויים מחשבתיים . הרצונות שלהם משתנים, הבקשות שלהם משתנות, ההתנהגות משתנה, המחשבות ועוד כל כך הרבה דברים. ויחד עם כל זה גם נפתח (לפעמים) הפה והם מתחילים להתווכח. מחפשים את האמירה שלהם בעולם. ואנו ההורים, עומדים בפה פעור ולא תמיד יודעים מה לעשות ואיך להגיב. לא יודעים מתי ועד כמה לאפשר את החופש שבו הם מעוניינים. מנסים להתייעץ עם הורים אחרים, עם ההורים שלנו, עם אנשי מקצוע ולא תמיד יש לנו תשובות. הם מאתגרים אותנו כל פעם מחדש אפילו שאנו בטוחים שהנה זה היה השיא ועברנו אותו, מכאן הכל יסתדר ויהיה על מי מנוחות – לא תמיד זה קורה ואנחנו מתוסכלים כל פעם מחדש. זה קורה אצל כולם. אם לא עם הילד הבכור זה יכול לקרות עם הילד השני או השלישי. וזה לא משנה אם זה בן או בת. לכל מין יש את השיגעונות שלו.

אנחנו מאותגרים תמידית. זה יכול להיות ויכוח סתמי שמתעצם וזה יכול להיות משהו ממש עקרוני לאחד הצדדים. ממתי נהיינו צדדים? למה אנחנו בכלל צריכים להתווכח? למה הוא לא אומר אוקיי על מה שאני מחליטה וזהו?  נכון שזה שונה מילד לילד וממשפחה למשפחה וזה מגיע גם במינון שונה ובעוצמות שונות. יש הורים שמדווחים שאצלם פריצת הגבולות לא ממש קיימת וגיל ההתבגרות עובר אצלם באופן סדיר אך לעומתם יש לא מעט הורים שמדווחים על סוג של מצב מלחמה. זה תלוי בהמון גורמים ואין נוסחה קבועה או זמנים קבועים המצב יכול להשתנות במהירות ואנחנו לפעמים לא מבינים מאיפה זה הגיע.

למה זה כל כך קשה? מדוע הם מתווכחים איתנו כשאנחנו רוצים שהם יישמעו לחוקים שלנו בביתנו? ולמה הקונפליקטים הללו ביננו לבינם הם דווקא טובים?

אפתח ואומר שבגיל ההתבגרות קורה תהליך חשוב מאוד שנקרא: היפרדות רגשית מההורים. זהו תהליך שבו המתבגרים מרגישים שהם צריכים וחייבים שתהיה להם יותר עצמאות ולכן הם רוצים לשנות את הכללים שקבענו להם. הם מייחסים יותר משקל ליחסיהם עם חבריהם מאשר ליחסיהם עמנו- תהליך שמקשה עלינו (ההורים) את החיים לכל הדעות. אומנם זהו תהליך טבעי אבל כשהוא מגיע אלינו ללא כל הכנה מוקדמת (ולא משנה כמה קראנו על גיל התבגרות לפני) כשזה מגיע לתוך ביתנו זה מעורר בנו רגשות לא פשוטים שמובילים לעתים לוויכוחים אין סופיים.

אוטונומיה- מילה שנויה במחלוקת. אנחנו, ההורים, בטוחים כי פירושה לקיחת אחריות של המתבגר/ת ואילו המתבגרים שלנו סבורים כי פירושה חופש מהסמכות שלנו, ההורים והמבוגרים האחרים בחייהם. דבר זה מוביל, לעתים, לסוג של מרד מצידם. הם מורדים באורחות חיינו כפי שהיו עד כה. האוטונומיה, שאליה הם חותרים במרץ, פירושה (לדעתם) : "אני קובע מעכשיו את סגנון חיי, איך להתנהג, מי יהיו חבריי, מה ללבוש ואיך ללבוש וכמה אני רוצה (אם בכלל) להשקיע בלימודיי". תראו לי את ההורה(אבא או אימא) ששומע את המילים הללו ולא "סומרות שערותיו". זה בדיוק מה שגורם לכל הקונפליקטים החדשים שפתאום צצים כפטריות אחרי הגשם.

אז איך להיות הורים סמכותיים למתבגרים שרוצים חופש? קבלו 6 טיפים:

1. אין פתרונות קסם. מה שיהיה טוב ויעבוד אצלי לווא דווקא יעבוד אצלכם. זה תלוי במי אתם ואיזו אג'נדה יש לכם כהורים וזה תלוי כמובן באופיו של המתבגר/ת שלכם. יש הורים, שיירתעו מעימות עם המתבגר שלהם מכיוון שהם חשים שאין ביכולתם להשפיע עליו ועל התנהלותו. הורים אחרים יהיו סבורים כי עמידה על עקרונותיהם היא הכרחית להמשך קיום הסדר הטוב בבית ולא יירתעו מעימות.

2. דוגמא אישית! אם אנחנו צועקים בבית, אם אנחנו מאיימים, משוחחים באופן בלתי הולם אז למה בדיוק אנו מצפים? שהמתבגר (וגם הילדים האחרים) יהיו מנומסים וידברו אלינו ואל האחרים בכבוד? לא יקרה! בואו נשים לב לאיך שאנו מתנהגים, מדברים ומגיבים.

3. אל תיקחו את מה שהם אומרים באופן אישי! אם הוא אומר משהו מעליב (כמובן שיש גבול למילים שאני מוכנה לשמוע), בידי הכוח לבחור האם להיעלב כמו ילד או דווקא להרגיש ש"הנה הוא מורד בי כי הוא מרגיש שבבית שלנו זה המקום הבטוח שלו ופה הוא יכול להגיד דברים שהוא באמת מרגיש (או חושב שהוא מרגיש) והוא יודע שאני העוגן שלו ואני אכוון אותו".

4. אל תיבהלו מה- drama queen: אני לא מתרגשת מסצנות שנראות שנלקחו מ"רומיאו ויוליה". כשילד רואה שאני ממש לא מתרגשת מהסצינות שלו זה דווקא נוסך בו תחושת ביטחון. תנשמו כמה נשימות עמוקות וטפלו בעניין ברוגע יחסי. קודם כל תרגיעו את הרעש שהוא יצר. זה שתגיבו באותה דרמטיות לא יעזור לאף אחד ולהרגעת הרוחות. תנו לו להוציא קיטור (כמובן אל תרשו לו לעבור את גבול הטעם הטוב ביחס למילים שיוצאות מפיו) ותשאלו: "סיימת? עכשיו אפשר לדבר? ". בד"כ תבוא הקשבה "אחרי המבול".

5. אתם ההורים ולא הוא. הורה זה תפקיד לא פשוט כלל, זה נכון. הוא צריך להבין מי ההורה ומי הילד. על מי אפשר לסמוך גם כשמופעלת עלי סמכות. (זה מאותו השורש). הוא צריך להבין שאני מוכנה לשמוע את דעתו (כשהוא אומר אותה בצורה תרבותית) אך ההחלטות בבית מתקבלות ע"י ההורים. אנחנו לא בקורס מכ"ים או בגיבוש של סיירת מטכ"ל ופקודות בבית ללא רציונל שעומד מאחריהם זה דבר לא טוב אבל הילד צריך להבין איפה עובר הגבול בין ההורה אליו.

6. עקביות והתמדה: אם אני אומרת משהו ולמחרת אומרת משהו אחר. אם לא אהיה עקבית בדעותיי ובאמירותיי הילד יבין מהר מאוד שיש פה על מה ועם מי לשחק. הוא יתפוס את הגל ולא יקשיב לי בפעם הבאה. אם אני משדרת לו חוסר ביטחון בכל מה שקשור לאיזה הורה אני, מה הערכים החשובים לי ואם יש לי בכלל קווים אדומים זה ייצור בלבול במקום לבלוב.

אני יודעת שבשנים האחרונות התפתחו הרבה תאוריות חינוכיות שמנסות להסביר לנו איזה הורים כדאי לנו להיות. זה מאוד מבלבל. בנוסף, אנחנו חיים כיום בעידן של: "זכויות הילד, חוקי הילד, הילד במרכז". רוב ההורים גם עובדים קשה מחוץ לבית וזה מביא אותנו למחשבה שבזמן הקצר שנותר לנו מהיום עדיף לשמח את הילד, לרצות אותו ,לפצות אותו על הזמן האבוד ולהתאים את עצמנו לרצונותיו. גם ההורים שלי עבדו. שניהם. האם הבית היה פרוץ לכל רוח ולכל גחמה שלי? ממש לא! והיום אני מספיק בוגרת כדי להגיד: וטוב שכך היה. למה? כי אם הייתי מקבלת הכל ללא כל מאמץ, אם לא הייתי נותנת כבוד להוריי בצורת הדיבור שלי אליהם, אם הייתי הולכת ובאה כרצוני ואם הייתי גדלה כנסיכה שלא מרימה כוס, האימהות שלי הייתה מאוד מבולבלת ולא מגובשת וילדיי היו סובלים מכך בדיוק כמוני. אני יכולה לספר ולומר שבתחילת הדרך (לפני כמעט 15 שנים) גם אני חיפשתי את דרכי כאם ועם השנים שבהן טעיתי והצלחתי וקמתי ונפלתי והניסיון שצברתי (גם בתוך משפחתי שלי וגם כשהתמודדתי בעבודתי עם משפחות שונות) כל אלו סייעו ומסייעים לי להמשיך בדרכי ולגבש את האימהות שלי.

אני מגדירה את עצמי כאימא סמכותית וכן אני גאה על כך. למה? כי אני יודעת שאפשר בתוך הסמכות למצוא את הגמישות כשהיא מתבקשת. אני יודעת שבשביל להיות הורה משמעותי,כזה שהילדים רואים בו דוגמא אישית הם זקוקים לסמכות ההורית שלי ופחות לתואר ה(BFF (best friends for ever שלי.

מטרתי כאימא היא לפתח יחסים טובים איתם. זהו חלומה של כל אימא (בין היתר). האם יחסים טובים = יחסים פתוחים ופרוצים ללא גבולות? לא לזה התכוון המשורר. אני בטוחה. האם יחסים טובים = לדבר איתם בסלנג? לשתות איתם וודקה? לצאת יחד למסיבות? לתת לה לחזור הביתה באיזו שעה שהיא רוצה (בגיל 12,13,16)?   לא!!!!!!! .

כל ילד חושב "שהדשא אצל השכן הוא ירוק יותר". שההורים של החברים הם יותר מתירנים, מאפשרים, קונים וכו'…אין לזה סוף ולא יהיה. ואין טעם להתרגש מכך. גם כשאני הייתי נערה מתבגרת חשבתי בדיוק את אותן מחשבות. לכולנו זה עבר בראש מתי שהוא. השאלה לאן לקחנו את זה כשהפכנו להורים. האם השכלנו להבין ששימוש בסמכותנו כהורים בתבונה יסייע לנו להתמודד עם אתגרי ההורות או שהחלטנו שאין חוקים ואין סמכות?

לפני כשנה הוזמנתי לאירוע בתיכון של הבת שלי ודי הזדעזעתי. שמעתי אימא אומרת לבן שלה (שהולך לפניה והיא אחריו): "איזה מורה חופרת יש לכם..אכלה לי את הראש. בוא נתחפף מפה". אף פעם לא ראיתי מורה שאוכלת ראשים של אימהות. גם לא ראיתי מורה שחופרת מנהרות בכיתה. אני כן יודעת שאסיפות הורים  יכולות להיות מתישות ואם האספה אכן התישה אותי או שאני חושבת משהו שלילי על המורה, האם  רק בשביל למצוא חן בעיני הבן שלי אני אדבר איתו בשפה שבה הוא מדבר עם חבריו? אני אשמיץ מבוגר אחר (שבמקרה אחראית לחינוכו של הבן שלי בבית הספר) ? ממש לא. לאן הגענו????

הורות היא מקצוע לכל דבר.

מקצוע קשה ביותר לכל הדעות. מקצוע שמשלב בתוכו כל כך הרבה משימות ולא כולן מתגמלות באופן חיובי. לפעמים אנחנו מוותרים ואומרים לעצמנו: "למה שאני, בשעתיים שיש לי איתם ביום, אתחיל לריב עם הילד בגלל הגבולות? אז נוותר היום על העקרונות ואז כולנו נהיה מרוצים". הבעיה היא שהילד לא רואה את ההורה כחבר שלו, הוא לא צריך אותו כחבר שלו, יש לו חברים אחרים. הוא צריך אותו בתור סמכות, בתור מקור לביטחון,הוא צריך שההורה יכיל אותו בתוך הגבולות והסמכות. . הרי לא משנה כמה נשתדל, נשקיע ביום הולדת מהסרטים, ניקח אותו לבילויים יומיומיים, הם תמיד יבואו בטענות. תמיד יהיה איזה משהו שלא ימצא חן בעיניהם באיזה שהוא שלב. מי אמר שהתפקיד שלי בתור אימא זה לכרכר סביבם כל היום? באיזה ספר תנ"ך זה כתוב?

נכון שכולנו רוצים משפחה מלוכדת,מאושרת,שמחה, מבלה ושילדינו יהיו מרוצים,שמחים ומאושרים. אנחנו גם עושים פעולות רבות כדי שזה יקרה וזה נהדר וטוב, רק שזה לא יכול להיות ככה 24/7 365 ימים בשנה. יש מצבים בו אנחנו נקראים לדגל וצריכים לחנך. לשים גבול. לתת הוראה לביצוע. כן זה בידינו. עלינו לדעת איך להשתמש בכוח שיש לנו בתבונה. לא תמיד זה נעים כי החיים הם לא תמיד נעימים. בואו נודה באמת. אי אפשר לייפות עבורם את החיים כל הזמן ולקשור בסרט ורוד. הרבה פעמים סרט חיינו הוא לא קומדיה. יש דרמות ודרמות זה מחשל.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!

__________

שגית ברמי, מאמנת בני נוער ואימהות למתבגרים