העצמאות כבר כאן!

"לבד! רק לבד! " – אופיר, 2.5,

נכון שזה כל מה שהם רוצים בגיל הזה?

הם פתאום יכולים! זה מטורף!

הם מנסים ומגלים ומצליחים ונכשלים ושוב מנסים

ואנחנו לפעמים ממהרים, או מתים שהיום כבר יסתיים,
מזרזים או משדלים, אולי בכל זאת יסכימו שאנחנו נעשה עבורם?
נתקתק…
נרים אותם אנחנו לכיסא של המכונית, למרות שהם כל כך רוצים בעצמם
ניקח אותם על הידיים, למרות שממש בא להם ללכת עכשיו ברגל. לבד.

וכהרף עין, זה מתחלף, משתנה מן הקצה אל הקצה:

"אמא, את! 
בבקשהההה…" 
"תלבישי אותי… 
תאכילי אותי… 
תפתחי לי…
– שחר, 4.8.

ולא, זה לא דילג עליה…

גם היא הייתה שם, ב"לבד!". ב"רק אני!". 

והנה, פשוט כך – קיבלתי עוד שיעור לחיים:) :

כשמשהו קורה, עכשיו, יש לנו נטייה לא תמיד לשים לב,

או להגיד "זה יעבור", "לא מתאים לי עכשיו…"

אבל אני כבר מבינה שממש מעבר לסיבוב, יגיע הדבר שיגרום לי לראות את שהיה, להתייחס. 

אז יאללהההה לזרום עם העכשיו…

להתגמש בקטנה, לאפשר, לתת את העצמאות, 

למה לא, מה יקרה?

כנראה שנאחר בעוד דקה, או שמשהו יעשה לא במושלמות הראויה,

אבל אני אומרת… לבד! רק לבד!

כי אנחנו יכולים.
וגם הם.