בדרך כלל לפני שאני מתחילה לצייר מנדלה אני שואלת את עצמי מהי אותה הנקודה שממנה אני רוצה להתחיל וליצור, לרוב אני חשה מיד את ה'תשובה' והיד בוחרת את הצבע מתוך התת-מודע והצורות מתחילות לזרום מעצמן.

יום אחד התיישבתי לצייר מנדלה וקרה משהו אחר, קיבלתי תחושה שעולות כמה 'תשובות' לא ידעתי באיזה צבע לבחור, התלבטתי בין כמה צבעים ולא יכולתי להתחיל. אחרי כמה דקות מול הנייר הלבן, עלה לי רעיון, החלטתי להקשיב לכולן, לתת מקום לכל ה'תחושות' הראשוניות שרוצות להתבטא על הנייר והתחלתי לצייר את המנדלה שלי מכמה נקודות מיקוד, למה לא בעצם? מי אמר שישנה רק נקודת התחלה אחת…המנדלה החדשה קמה לתחיה ברגע שסימנתי עם העיפרון את הנקודות, אז אולי השיתוף היה בעצם הנושא שאותו רציתי לבטא? אולי… ואולי לא, מה שחשוב בעניי בתהליך של ציור מנדלה זו הדרך שבה היא נוצרת, דרך של שחרור מחשבה, פתיחות להנאה ועיסוק ביצירה חדשה שמתהווה תוך כדי עשייה.

והכי כייף זה שאפילו אני לא יודעת עד הסוף איך המנדלה שלי תיראה…ואז בסוף, כשהיא מופיעה, לא משנה לי כבר כל כך התוצאה ואני מקבלת את פניה באהבה 🙂

שלכם

מיכל ♥