דרך ללא מוצא

הרבה פעמים נדמה לנו בחיים שהדרך שאליה הגענו, היא דרך ללא מוצא ולכן אנחנו נעצרים.

באחת מהסדנאות האחרונות אותן העברתי השתתפה גם ילדה כבת עשר. היא התחילה לצייר מנדלה על פי הנחיות בסיסיות שנתתי. אחרי שקווי המתאר כבר שורטטו על הדף לקחה הילדה עיפרון צבעוני והחלה לצייר, מנקודת האמצע צצו ועלו על הנייר פרחים קטנים ושלל צורות נוספות. אחרי כעשרים דקות בערך, כשהגיעה המנדלה שלה לגודל בינוני שמתי לב שהיא הפסיקה לעבוד, היא הניחה את העיפרון על השולחן והורידה מבט, אמא שלה ישבה על ידה והייתה עסוקה במנדלה פרטית משלה, הילדה לחשה משהו לאמא ונעצבה.

ניגשתי אל הילדה ושאלתי אם הכל בסדר, היא משכה בכתפיה ולא ענתה, "היא אומרת שקשה לה להמשיך" אמא ענתה במקומה, "את רוצה להמשיך?" שאלתי אותה. "אני רוצה להמשיך אבל זה נסגר לי" הילדה ענתה לי ושילבה את הידיים בתנועת חוסר אונים. הסתכלתי על הציור המנדלה הייתה מצויירת בקוים עדינים ויפים ניתן היה להבחין ברגישות שבה היא צויירה, יכולתי להבין מדוע היא מתקשה להמשיך בציור המנדלה, בשלב שבו היא 'נסגרה לה' הילדה יצרה קו תוחם עגול סביב כל הצורות נראה היה לה באותו הרגע שהעיגול שנוצר סיים עבורה את העבודה למרות שלה היה חשק להמשיך. חייכתי אליה ושאלתי "ראית פעם איך העכביש יוצר מנדלה בקוריו?" היא ענתה לי שכן, "בואי נחשוב לרגע שעכביש מתחיל לטייל לך כאן על הדף, הוא מתחיל ללכת בדיוק על הקו התוחם שיצרת, תנסי לעקוב עם העפרון הצבעוני אחריו ונראה מה ייצא" הילדה אחזה שוב בעיפרון והחלה לצייר, לאט לאט המנדלה צמחה וייפתה עוד יותר, הילדה היתה מאושרת ואני מאושרת לא פחות, החיוך חזר אל פניה והדרך שהייתה לרגע, דרך ללא מוצא, נסללה מחדש אל אופק …..רחוק.

• "הזכות שייכת למי שמתחיל, אם כי מי שממשיך מצליח טוב יותר."

המשך שבוע נפלא

שלכם

מיכל אייל