היי

מידי פעם, פונות אלי נשים בבקשה לערוך להן סדנא של כמה שעות בה אלמד את יסודות ציור המנדלה, מפגש כזה תמיד מהנה מאוד ומעשיר גם אותי.

לפני זמן לא רב, באחת הסדנאות התרחשה דינמיקה מעניינת בין המשתתפות ועליה אני כותבת היום.

פנו אלי שש נשים, כולן פחות או יותר בגילאי הארבעים חמישים, שקבעו להגיע יחד. שלוש מהן חברות טובות, שתיים הגיעו בעקבות מישהי מהשכונה ועוד משתתפת אחת שלא הכירה אף אחת מהנשים. חצי שעה לפני שהסדנא התחילה התקשרה אחת משלושת החברות והודיעה לי שתגיע באיחור. הסדנא התחילה בזמן, חמשת הנשים התישבו סביב שולחן והתחלנו לעבוד, מהר מאוד, כל אחת סידרה לעצמה פינת עבודה נוחה על השולחן, כולל עפרונות צבעוניים בגוונים שאיתם הן בחרו לצייר. האוירה היתה טובה ונינוחה מאוד וכל חמשת הנשים יצרו בינהן קשר מידי, אחרי כעשרים דקות נשמעה דפיקה על הדלת והמשתתפת השישית נכנסה אל החדר, היא התנצלה על האיחור וחיפשה לעצמה מקום לשבת, שמתי לב, שאף אחת מהנשים לא הראתה סימן כי היא מתכוננת לזוז, נראה היה לי שהן שומרות על ה'טריטוריה' הקטנה שסידרו לעצמן על השולחן והן לא מיהרו לפנות מקום ישיבה נוסף, נאלצתי להתערב, בעדינות הזזתי קצת דפים, מחוגות וצבעים עד שהתפנה מקום עבודה וחברתן התיישבה לצידן. המשכנו לעבוד.

אז מה קרה כאן בעצם? מדוע כל כך קשה לנו לפעמים לזוז או לפנות מקום? לקבל? האם קרה לכם מקרה דומה? ואולי אתם הייתם אלה שנאלצתם לחכות שמישהו יפנה עבורכם מקום? לאחר שהמשתתפת השישית התישבה, חזרה הדינמיקה היצירתית והנינוחה, הרבה בזכות המנדלות היפיפיות שנוצרו יחד, בהשראת כולן .

טיפ: לפעמים נדמה שאיזור הנוחות, הטריטוריה הפרטית, עומדת בפני 'סכנה', במקרים כאלה, ציירו לעצמכם מנדלה, בידקו בעזרת הציור היכן הוא הגבול הפרטי שלכם והיכן מסתיים איזור הנוחות.

מנדלות 'אלופות' ביצירת קשרים, קשרים בין צבע וצורה, בתהליך של ציור מנדלה, תמיד מתפנה מקום. מנדלות תמיד מוכנות לזוז – לפנות מקום למנדלה הבאה 🙂

שלכם בידידות

מיכל אייל

https://www.facebook.com/it.is.Just.to.create