קמתי ….התרחצתי….התלבשתי…הכנתי קפה …..ויצאתי לדרך.
לפני שנים התהליך הזה היה מורכב ביותר. להעיר אותם, לעזור להם בצחצוח השיניים, להלביש אותם, להכין ארוחת בוקר קלה וכריכים לבית הספר,
להלביש להם מעילים וצעיפים בחורף ובקיץ לשכנע אותם שהחולצה עם השרוולים הארוכים והנעליים הסגורות לא מתאימות לחום וללחות של אוגוסט ,
אבל לך תתווכח עם ילדים. לפעמים אפילו הייתי מוותרת. ההתמודדות היום יומית הזו הביאה אותי יותר מפעם אחת לאפיסת כוחות מוחלטת . מה לעשות ?
להרים ידיים ? ומי יטפל בהם ? 
והמשכתי….והמשכתי…..והמשכתי…..
הבית שקט. הילדים גדלו ואני נהנית מהשלווה ומהרוגע. 
היו פקקים אבל לי זה לא הפריע. הקשבתי למוזיקה שבקעה מהרדיו וחיכיתי שאריאלה תתקשר אלי .
נסיעה של 20 דקות עד למשרד והיא לא התקשרה.
אמרתי לעצמי " טוב ..נו ..מחר אולי היא תתקשר" .
הגעתי למשרד , יום עבודה עמוס בעשייה. לא הרגשתי אבל הזמן רץ והשעה כבר חמש .
ושוב בפקקים בדרך הביתה. מוזיקה ….ורדה רזיאל ג'אקונד מנסה לפתור את הבעיות של כולם.
ואני מחייכת לעצמי.
אחד לא מסתדר עם אשתו ואחד עם חמתו והשלישי עם ילדיו והרביעי עם עצמו.
וורדה מתפתלת ומסבירה וצועקת ומתרגזת ולבסוף אומרת " די…אין לי פתרון לבעיה …"
ואני חושבת לעצמי…..היום משעמם לי.
השעמום הזה טופס אותי מידי פעם .זה לא ממש שעמום אלה רצון למלא את הבית שוב בצחוקים של ילדים ופירורים של במבה על השטיח ופיפי סביב האסלה , וסבתא כואבת לי האצבע- אני לא יכולה להירדם.
ומיד מרימה טלפון לנכדים ושואלת : " מי בא לישון אצלי היום?"
כמובן שההיענות היא מוחלטת . כולם רוצים !!!!!!!!!!!!!!!!!.
יופי אני אומרת לעצמי ומיד חושבת שצריך לעבור למכולת לקנות לחמניות ופסטרמה שתומר אוהב וגבינה לבנה שעידו אוהב ,וגבינה צהובה ששחר ורועי אוהבים ממתקים ושקיות של שוקו, ואטריות דקות לאורז שכולם אוהבים , וארטיקים וביסלי ובמבה ודובונים וקרמבו….ו……
ומיד נכנס בי פרץ של אדרנלין שמזכיר לי את התחושה של להיות שוב במרוץ של גידול ילדים . מרוץ מטורף……
זוהי מתנה שבתהליך פתיחתה מתקשים אך כשמבינים מה יש בתוכה אין לה תחליף. ואני מפעם לפעם מתגעגעת ומשתוקקת למרוץ הזה. וטוב שזה קורה מידי פעם כי לא הייתי שורדת סיבוב שני……