פתק חניה נושן שהפך לסימניה מבצבץ מקפלי הדפים, מסמן תחתיו את העמודים שכבר קראתי, ומעליו את העמודים שעוד נשארו לי, שהם – לא קשה להבחין בכך – רבים יותר מאלו שנקראו.

והספר הזה מונח שם כי פשוט עדיין לא איבדתי את התקווה להיות אישה קוראת, בעלת זמן, ללא עייפות, שביכולתה לשחק אחר הצהריים משחקים עם ילדיה, להכין להם ארוחת ערב עשירה, לסדר את המטבח, לקפל כביסה, לעשות התעמלות, לשיר במקהלה, לכתוב תסריט, ללמוד גיטרה, לדבר עם בעלי על כל הדברים שהתרחשו היום, ולקרוא. ברצף. יום יום. 

תהיתי מתי, בקצב החיים המטורף הזה, אצליח לסיים את הספר הזה? לא ספר שישנה את חיי, אבל בכל זאת , ספר. רק אסיים אותו, והנה כבר יהיה לי נושא שיחה חדש ומרשים: "אתם יודעים, קראתי עכשיו ספר…" , ויביטו בי בפליאה: "באמת? את מספיקה לקרוא?", ויטעו לחשוב שאני בעלת זמן איכות שלא מבוזבז על התנוונות טלוויזיונית אלא על קריאת ספרים שכולם יודעים שהם מוצלחים כי הם נמכרים במבצעי 4 ב-100.

אז מתי באמת אסיים את הספר? התחלתי לבצע חשבון: אני קוראת בין עמוד לחמישה עמודים בשבוע. אני בעמוד 250. בספר יש 600 עמודים. אם אקח את המקרה הטוב של 5 עמודים בשבוע, אז נשארו לי רק עוד 70 שבועות, שהם כמעט שנה וחצי, לסיים את הספר. אה, שטויות, שנה וחצי. אפשרי, ביחס לתנאים שבהם אני פועלת. אבל משוואה  זו החלה להסתבך, כי לאחר שבוע שאיני קוראת, אני חוזרת בין 3 ל-6 עמודים אחורה, כך שההתקדמות שלי היא לעיתים -6, ואז אנו מגיעים לממוצע התקדמות של -1.

לאחר שפניתי לשומר הגן של בני, שהוא סטונדט למתמטיקה, הוא חישב את כל הנתונים שהעברתי לו והגיע לתוצאה לפיה אם הכל ימשיך כמתוכנן ואמשיך לקרוא בקצב זה, אז בעוד 423 יום אחזור לתחילת הספר, ואז אוכל לסיים אותו. סופית.

וכך, מאז, אני ממשיכה בהתקדמות אחורה, בצעדים קטנים, אל עבר ההתחלה, וחיה באושר ואושר עד עצם היום הזה.

שלכם,

ליאת