היי, זאת אני, מיכל שמציירת מנדלות, אני רוצה לשתף אתכם היום בסיפור מנדלה אישי.

בנוסף להיותי ציירת מנדלות – אני אמא.

לפני יומיים, באמצע יום די שיגרתי, עצרתי על יד תיבת הדואר השכונתית, בהנחה שאמצא בה עוד חשבון כזה או אחר לתשלום, אבל במקום חשבון, חיכתה שם מעטפה שמנמונת לבנה. הפתעה? הוצאתי את המעטפה. סמל צה"ל עיטר את הפינה השמאלית העליונה שלה ובדקתי את שם הנמען – הוא היה לא אחר מאשר: השם המלא של ילדי.  לכמה שניות, קפאתי במקום, הסתבר לי ברגע, שצב(וו)ים מגיעים ראשונים אל תיבות הדואר ואני כנראה נרדמתי בשמירה ולא למדתי כנראה כלום מהסיפור של הצב וארנב, הנה, בדיוק כמוהו, גם אני הייתי שאננה והאמנתי שאנצח את הזמן בתחרות – אבל מסתבר שגם לסיפור הזה יש מוסר השכל : הזמן עושה את שלו ובנתיים גם הכין הפתעה מוסרית בהחלט. איך זה שעדיין לא המציאו בארץ הזאת אפליקציה לעצירת זמן? הלו…אפשר לסדר משהו כזה תוך שנה? גם כשסיפר לי הנער שלי, שהרבה מהחבר'ה בכיתה שלו כבר קיבלו את ההודעה מצה"ל , עדיין חשתי שהמועד – רחוק ולא התפניתי עדיין, במיוחד לא ריגשית, לנושא. אבל מסתבר שלזמן זה לא הזיז ויש לו חוקים משלו – צה"ל לא מחכה לרגע 'נוח' ואותי הוא תפס כשאני לא מוכנה. נכנסתי אל המכונית והנחתי את המעטפה השמנמונת על המושב הרייק שעל ידי, בדקה וחצי של נסיעה הביתה ניסיתי לעכל את ה'חיה', להלביש על עצמי חיוך רחב ולנסות להשאיר אותו איתי לפחות עד שאבשר לבני האהוב שסוף סוף הגיע הצו הראשון שלו חיכה. צו או לא צב – נכנסתי הביתה עם תחושת בטן מוזרה שלא דומה לאף תחושת צב או חיה אחרת שהכרתי בעבר. לא דומה לרגע שהכנסתי אותו לגן, גם לא ליום המרגש של 'שלום כיתה א" או כשרשמתי אותו לתיכון…

מאז תיבת הדואר, עברו יומיים והבטן שלי עוד לא נרגעה, אז כדי לעזור לה להרגע אשב לצייר מנדלה…מעניין איזו מין מנדלה תצא עם הסמלים של צה"ל והצבעים של כחול ולבן.

שלכם בידידות רבה

מיכל.