אם כל ציור מנדלה מתחיל בנקודה מרכזית אחת קטנה וכל נקודות ההתחלה זהות בצורתן ובגודלן, אז איך זה יכול להיות שבכל פעם צומחת מנדלה מקורית שלא דומה לאף מנדלה שקדמה לה ?

הרבה פעמים לאחר שאני מסיימת לצייר מנדלה, אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת ובכל פעם מחדש אני שמחה שעדיין לא גיליתי את התשובה.

קסם השוני בניהן הוא זה שמושך אותי להמשיך ולנסות לגלות את סודן, איך זה שהן בכל פעם משתנות. העולם המופלא של המנדלות היה נמוג בעיני מזמן אם הייתי מצליחה לחזור בדיוק על אותה המנדלה שוב ושוב.

הידיעה שכל נקודת התחלה מולידה מנדלה ייחודית משלה, מעוררת רצון להמשכיות, להשראה חדשה וליצירתיות ומאפשרת לסקרנות להמשיך ולהתחמם על אש קטנה. הרצון לחפש את התשובה לשאלה מופיע במנדלה הבאה וגם בזו שתבוא אחריה ועוד ועוד…

חשבתם פעם, מה היה קורה אילו כל יצירה היתה מסתיימת בתוצאה קבועה מראש? איזה עולם משעמם ושיגרתי היה לנו, בלי חידושים והפתעות בלי גיוון ובלי מזון לסקרנות… אז בכל פעם כשנדמה לי שהמנדלה שאני מציירת לא יצאה בדיוק כמו שתכננתי או ש'יצאתי קצת מהקווים', אני נזכרת בשאלה…ואז כמו קסם נעשה לי שמח וקל ואני לומדת לקבל את המנדלה שנוצרה –  כי בזכות אי הוודאות הזאת נוצר החשק לעוד…שוב לקחת נייר לבן ולהתחיל בנקודה חדשה…כי במנדלה הבאה שוב הכל יהיה קצת אחרת.

שלכם בידידות

מיכל