אני אוהבת  לכתוב מילים.

מילים מדברות אליי….

רק הן באמת מקשיבות לי. על הדף.  לא עונות "נכון את צודקת"/ "או שלא"… לא מגיבות בהתפרצות "אה זה מזכיר לי ש…"

הן לא מתערבבות או מזדהות "יו את לא מאמינה, קרה לי בדיוק אותו הדבר לפני שבועיים…"

לא קופצות עם עצת מיליון הדולר שתשנה את חיי מן הקצה אל הקצה "תקשיבי מהיום את חייבת…"

הן נוכחות שם באמת בשבילי. ושותקות. והן אומרות בזה כל כך הרבה.

אף אחד לא באמת מקשיב לי כמו המילים. על הדף.

אולי בן הזוג שלי בעצם…

הוא ממש מקשיב. הוא שותק כשאני מדברת.

טוב, אולי זה כי לפעמים הוא בכלל לא שומע כשאני מדברת.

מדברת איתו.

ובגלל זה הוא שותק.

ואז אחר כך אני שואלת אותו משהו כמו: "נכון שזה מעצבן?"

והוא עונה לי "מה?"

"מה מה? מה שסיפרתי לך עכשיו!"

"לא אמרת כלום!" הוא עונה במבט מפוקס עישונים ומחודד ביטחון  (מבט משכנע שיש רק לגברים שטעו. מבט שמרחיק כל אישה מצדקתה…) 

ואז אני חוזרת למילים. מילים מדברות אלי.

מילים מקשיבות לי באמת. על הדף.