לפעמים צריך לשחרר. קשה אבל מחויב המציאות. 

פשוט לעזוב הכל בדיוק ברגע שחושבים שאי אפשר.

ששום דבר לא יסתדר אם אני לא אהיה פה. שדברים לא יתנהלו כמו שצריך. 

לקח לי קצת זמן והרבה התלבטויות עד שהחלטתי שאני נוסעת. ידעתי שאני משאירה מאחורי דברים לא פטורים. 

קניתי כרטיס. נסעתי. 

השתדלתי לא להתקשר ולשאול ולהתעניין , פשוט להתנתק. 

כשחזרתי הופתעתי לגלות שהכל התנהל כשורה…… גם בלעדי..

מסתבר שמאד קשה לנתק את חבל התבור גם כשהילדים גדלים ומתחתנים ומולידים והופכים בעצמם להורים. 

לי קשה….. להם לא. ואני זו שממלאת את ראשי וליבי בדאגות שאין באפשרותי לפתור כי הן הרי לא שלי ואין לי שליטה על הרצונות ועל ההחלטות שלהם. אני משלה את עצמי. מנסה להקל עליהם ולגרום להם להתגלח על הזקן שלי ( ביטוי….. אין לי זקן…) . אבל הם לא….. וכל אחד מהם חייב לחוות בעצמו את התהליכים שאני עברתי לפני שנים. ושאני עדיין עוברת. אי אפשר לדלג. 

מסקנה: לא למלא את עצמי בחיים שלהם. לתת להם לחיות ולחוות אותם בדרך שלהם. אף אחד לא יכול לעבור את החיים האלה מבלי להתנסות בעצמו. אומרים שהדרך מלאה במוקשים וצריך לדעת לדלג עליהם. לפעמים מפספסים ודורכים על אחר ואז המציאות מתפוצצת לך בפנים. 

זה המקום לדעת להמשיך. גם לאחר הפציעה. גם לאחר האכזבה. לא לוותר כי זה הכי קל. 

להמשיך ולהמשיך ולבחור לא לוותר. 

אני הבנתי את זה. הם עדיין לומדים לעשות את זה. כל אחד בדרכו. כל אחד עם כוחותיו הוא .

ותפקידי הוא בסך הכל לתמוך ולהבין. לתת כתף כשהם צריכים אותה ולא לחוות במקומם. 

וזה קשה. כי עם כל ילד שנולד נולד לאמא לב חדש. 

וכשהרבה לבבות כואבים………. 

ככה זה אמהות…….לא משחררות……

אמא…..וסבתא……שאוהבת כל כך.

ויקי