לימור (שם בדוי), כיום אמא לשניים, מספרת על הפעם הראשונה שבה הבינה שהאחריות הכל כך גדולה הזו, של טיפול יום יומי בתינוקת שלה, מוטלת בעיקר על כתפיה : "נכנסתי לתינוקיה. הייתי נורא עייפה ועם זאת כל כך נרגשת לראות אותה. בחדר במחלקה דמיינתי אותה שוכבת שם עם כל החברים החדשים, נינוחה ומחייכת ומנסה להבין לאיפה הגיעה… נכנסתי לתינוקיה והדבר הראשון שקלט את תשומת ליבי היתה ההמולה הזו.. בכי של תינוקות. כל כך הרבה… ואיך אמצא את התינוקת  שלי? התביישתי להיעזר באחות. פחדתי שהיא תחשוב שאני אמא לא מוצלחת, 'איזו מן  אמא לא מסוגלת לזהות את התינוקת שלה?!' היא בטח תחשוב. עברתי בזהירות בין העריסות, הרגשתי מסורבלת עם החלוק הזה והגוף הזה שסחב בגאון חודשים ארוכים את הבת שלי . כמה הוא השתנה לי. הצצתי בפנים הקטנות וניסית לקלוט על המדבקות את שמי. ואז ראיתי אותה. קטנה כזאת, עטופה, חמודה… ובוכה. נפל לי הלב. אולי משהו מפריע לה? אולי כואב לה? אולי היא מתגעגעת אליי? אולי חיכתה לי? 'איפה אמא שלי ' היה נדמה לי שהיא קוראת בבכי. הרמתי אותה בעדינות. צריך להחליף לה? … הנחתי אותה על דלפק ההחתלה והבטתי מסביב, מחפשת מישהו שיוכל להתפנות אליה, להחליף חיתול.  'של מי התינוקת הזו?' רציתי לשאול….הבטתי בה, כמה שהיא קטנה ושברירית…. ופתאום זה הכה בי. אני! אני אמורה להחליף לה. אין מישהו אחר. זו האחריות שלי, לדאוג שיהיה לה נעים ונוח, שלא יהיה לה קר מידי ולא חם מידי, שתהיה בריאה…. הבטתי בה, בקטנה שלי. שלי. ודמעות זלגו מעיניי…"

חייך כפי שהכרת אותם השתנו והם כעת נתונים לצרכיו (שלא לומר למרותו…) של בן המשפחה החדש. אמהות רבות מספרות על קושי להתמודד עם סדר היום המשובש, עם התובענות והאינטנסיביות של  החלפת חיתולים-האכלה-שינה. והעייפות הזו שלא ידעת שאפשרית בכלל. צלצול ההשכמה הקליל והמוזיקלי התחלף כעת בשעון מעורר מסוג אחר ואותו אי אפשר לכוון לפי חשק וגם אי אפשר לכבות. צרכיו של התינוק שלך הם תמיד דחופים ונדרשת התגייסות מיידית כדי לספקם. לעומתם, צרכייך נדחקים ומקבלים עדיפות משנית.  ואיך בתוך כל זה מצליחים לשמר משהו מהזוגיות? לפנות זמן להתעניין האחד בשלומו של השני? הלא גם בן זוגך חווה בבת אחת מהפך שכזה וודאי גם הוא זקוק לתמיכתך, לאהבתך.  חודשים ארוכים חלקתם כזוג את חוויות ההריון, ציפיתם, דמיינתם. ועדיין, ההתחברות שלו למחויבות האבהית היא תהליך שונה מאשר המתרחש אצלך. הקשר הראשוני שהחל להירקם בינך לבין תינוקכם במהלך ההריון אינו מוכר לו. ייתכן שחש לעתים כמתבונן מהצד בשינויים שעוברים עלייך, דוחה אולי את הרגע שבו גם הוא יתמודד עם השינוי. והנה, בבת אחת הוא נדרש להיות אבא, מחויב, קשוב, עוזר ונוכח. להרגיש אבא. עבור שניכם, כל יום טומן בחובו אתגרים חדשים ובראשם היכולת ללמוד אודות התינוק שלכם. אתם מנסים לגלות מה משמח אותו ומרגיע את בכיו? איזו תנוחה נעימה לו ואיך הוא אוהב להירדם? לזהות ולהבין מה משמעות כל בכי ומי ידע שיש כל הרבה סוגים?! הקשר הראשוני בינך לבין תינוקך מהווה את הבסיס הבטוח ממנו יכול לצאת אל העולם, לחקור אותו ולחוש בטחון והנאה. אצל אחרים זה נראה יותר פשוט, לא? לא בהכרח. החוויות הללו משותפות לאמהות רבות אבל לא תמיד מדוברות בחופשיות ובכנות.

תמר (שם בדוי) מספרת: "כל חיי רצית להיות אמא. אבל איכשהו יצא שכל החברות שלי התחתנו לפניי והביאו ילדים לפניי. כשכבר ילדתי את בני, הייתי בעננים. הרגשתי שזו זכות גדולה שניתנה לי ועשיתי זאת! הרגשתי ממש גיבורה. אפילו המיילדת אמרה לי כך. האמת, ההריון עבר לי ממש בקלות. פרחתי מעונג. והלידה, למרות שממש לא דמתה לתיאורים ששמעתי מחברותיי וגם לא בדיוק התנהלה כפי שאני ויוני, בעלי, תכננו, עדיין הייתה חוויה טובה. המיילדת כל כך עזרה לי ותמכה בי ויוני בכלל לא נבהל… הוא היה שם לצדי, הציע לי מים וחיוך. היתה לי הרגשה שנכנסתי לעולם האמהות בצעדים קלילים ונינוחים והכל יהיה בסדר….  לכן כל כך הופעתי לגלות שקשה לי .  זה ממש נפל עליי כרעם ביום בהיר. ההבנה הזו, שממש לא קל, כל העניין הזה. הייתי גמורה מעייפות, לא היה לי כוח אפילו לשמוע איך עבר היום של יוני בעבודה. רציתי רק שייקח את הבן שלנו ויאפשר לי קצת לישון. אבל לא ממש הצלחתי להירדם, כי הרדארים שלי קלטו כל ציוץ וגרגור שנשמעו מכיוון הסלון. הייתי נורא דרוכה ומתוחה. לא ידעתי איך לחלוק את הרגשות שלי עם החברות שלי. הבטתי בהן כל השנים האלו, יולדות ומגדלות בחדווה והיה לי נדמה שקל להן. ממש קל להן. הן הצליחו לתפעל את המשפחה והבית ביד קלה, שלא לומר ביד רמה, והכל תיקתק. ורק אני, הרגשתי כזאת כבדות וסרבול. כל יציאה החוצה לטיול הייתה כרוכה בשעה של הכנות ובסוף בני איבד סבלנות או פשוט נרדם משעמום. הרגשתי כל כך לא מאורגנת וחסרת בטחון.  לפני הלידה שימשתי כמנהלת בכירה,  ניהלתי צוות עובדים, שלטתי בכל העניינים. ופתאום, חוסר האונים הזה מול תינוק קטן, בסך הכל בן חודש. האמת, קצת התביישתי להודות בפני החברות שלי שכך נראית המציאות שלי. שונה כל כך מהתיאורים השמחים שהפלגתי בהם בשיחות שלנו, פעם, מזמן…. גם העצות שלהן הרגיזו אותי. מה זו תנוחת נמר ואיך היא קשורה לגזים?! רציתי לבד, רציתי למצוא את הדרך שלי להיות אמא, אבל לא ידעתי איך. הרגשתי אבודה. ואז, בוקר אחד כשבני היה עסוק בניסיון לתפוס את הברווז של המובייל, נזכרתי במעטפה הסגולה והחגיגית שהניחה אמא שלי בידי, שבוע אחרי שילדתי. פתחתי את המעטפה. בפנים, גיליתי שובר מתנה להצטרפות לקבוצת ליווי לאמהות ותינוקות אחרי לידה…. היססתי. לקח לי יום וחצי עד שהרמתי לבסוף טלפון למנחה, לברר פרטים אודות הקבוצה שלה. כשהגעתי, פגשתי אמהות כמוני, ידעתי שהגעתי למקום הנכון, הרגשתי איך שסוף סוף אני חוזרת לנשום…"

החדשות הטובות הן שאפשר להתמודד עם החוויה הראשונית המבלבלת והמציפה הזו. לא, אין מילות קסם שמעלימות את הקושי  אבל בהחלט יש דרכים להקל עליו:

לנשום – כי לפעמים בתוך הקלחת והעומס אפשר פשוט לשכוח לנשום נשימה עמוקה, טובה, ממלאת, משחררת מרגשות התסכול, הכעס, האכזבה, וכל הפקק הזה שמצטבר בגרון. זה חשוב עבורך וגם תינוקך ירגיש בחילופי האנרגיות כאשר תגשי אליו קצת פחות מתוחה, קצת יותר איתו.

קבלת תמיכה – בעיקר בתקופה הראשונה שלאחר הלידה היא משמעותית. למי תפני לקבל עצה, חיבוק, הכרה? אולי זו אמא שלך שתמיד מצליחה לעודד ועוד זוכרת במפתיע טריקים מפעם שהצליחו להרגיע אותך, או אולי חמותך?! בין אם חברה שהיא אמא ותיקה שיכולה להקשיב לך ולחזק אותך ובין אם מצאת אוזן קשבת ולב פתוח אצל אחות טיפת חלב ואיתה את מרגישה בנוח לשתף בדאגותייך. אפשר שתבחרי להיוועץ במטפלת טובה, עבורך, אשר תדע לתמוך בך ולעזור להתמודד עם השינויים או שתבחרי להיעזר באמהות טריות כמוך, היכולות להוות מקור להחלפת טיפים והפגת הבדידות. קבוצת ליווי לאמהות ותינוקות אחרי לידה מאפשרת לך ליהנות מתמיכה והכרה ביחד עם אמהות שנמצאות באותו שלב בתהליך עיצוב האמהות. אחוות האמהות שנוצרת באווירה האינטימית והקשובה היא ייחודית. אמהות שהשתתפו בקבוצה כזו סיפרו על ההקלה העצומה שחשו, כאשר שמעו אחרות מספרות על אותם קשיים בדיוק: "פתאום הרגשתי נורמלית, שלא שופטים אותי", "היה לי כיף לבוא בבוקר, לצאת קצת מהבית, להתאוורר…", "יכולתי לבטא בקול רם את החששות שלי מבלי שיאמרו עלי שאני היסטרית". חשוב שמי שתבחרי בו לחלוק את עולמך יוכל לאפשר לך לבטא את החששות בכנות, להדריך אותך ולעזור לך למצוא את הדרך המיוחדת שלך להיות אמא. כדי להזין את תינוקך גם את צריכה הזנה, מוחשית ורגשית!

מוזיקה, אור – וכל מה שמשמח אותך. אין סיבה לשבת בבית מוגף ושקט רק בגלל שהיא סוף סוף נרדמה…. מותר לדבר, מותר לשמוע מוזיקה נעימה, מותר לנשום. במיוחד כאשר את חשה שעובר עלייך יום עגמומי במיוחד, כדאי לעשות מה שמשמח אותך. אם זה לצאת עם הקטנה לטיול או פשוט לשנות אווירה בבית. להדליק אור ולשים דיסק שמרומם אותך. לשיר. אולי לרקוד איתה… לגלות מחדש את ההנאות הקטנות במגבלות הנוכחיות.

לדבר בקול עם התינוק שלך – על מה שמשמח אותך, על משהו מעניין שראית,  משפט שמישהו אמר לך, על ההתמודדות עם החידוש שבהפיכתך לאמא, על מה שעובר עלייך, על התכניות שלכם לאותו היום. הוא אמנם עוד צעיר מכדי להבין את המשמעות הנאמרת אבל צלילי הדיבור והטונים ירתקו אותו. ומאחר ומדובר בקהל שבוי תוכלי לחלוק איתו אפילו מחשבות שטותיות שעולות לך לראש, בדיחות, או סתם לדווח על פעולות שגרתיות ואפילו ליצור עמו דיאלוג אודותן ("הנה, אמא מוציאה חיתול מהמגירה… רוצה להחזיק את החיתול?").

בקשי עזרה – בלי לחוש שהדבר פוגע בהיותך אמא טובה לתינוקך. זוג ידיים נוסף, אפילו מדי פעם, יכול להוות הצלה ממש. אילו היינו חיות בשבט העזרה הזו הייתה מובנת מאליה. היום, אנחנו יוצרות לעצמנו את השבט שלנו מבין אלו שאנו סומכות עליהם. ייתכן שהעזרה תהיה שונה מכפי שציפית, אולי אחותך  מסורבלת בתנועות ההחתלה שלה ואמך מרדימה את הרך הנולד בנענוע העריסה למרות שביקשת ממנה שלא להרגיל אותו.  הביטי בו  וראי האם הוא נינוח וטוב לו? האם הוא חווה זרועות מכילות ולב הפועם כמנגינת הרגעה עבורו? וכן, גם לאביו יש את הדרך שלו לגשת אליו, להרגיע אותו, ללמוד אותו. תאפשרי את זה. סמכי עליו שהוא אוהב את בנכם ורוצה בטובתו. יש לו כוונות טובות ממש כמו לך. גם הוא יכול לטעות, ממש כמוך. שימחי באפשרות של בנכם ליהנות ממגע של אבא, השונה ממגע של אמא. יש יותר מדרך אחת לעשות דברים ולמרות שאת אמו היחידה הוא יכול להיתרם מחוויות מגוונות ומעשירות גם בשלב זה של חייו. הורות היא הזדמנות נפלאה לפתח גמישות מחשבתית וסלחנות.

אמרי מה את צריכה כי אי אפשר לנחש….-  במיוחד לבן הזוג. אולי גם הוא עוד המום מעוצמת השינוי ואת זקוקה לו כל כך כמקור נחמה, להקל עלייך, לחלוק… אמרי לו מה את מרגישה, הסבירי מה יקל עלייך. למשל, "כשאתה חוזר מהעבודה, מאד יעזור לי אם תשחק קצת עם נדב. אני צריכה 10 דקות למקלחת, להתרענן, להיות עם עצמי בשקט לכמה רגעים".

סלחנות – האמהות מולידה כל כך הרבה החלטות, קטנות וגדולות, שאת כאמא צריכה לקבל: כן/לא מוצץ, להרדים על הידיים או במיטה, הנקה או בקבוק, לשאוב? ועוד ועוד… כולן חשובות אך לא כולן קריטיות. מותר לנסות, אפשר לתקן. היי סלחנית כלפי אחרים ולא פחות מכך – כלפי עצמך.

זכרי שהכל זמני – וכל יום קשה הוא רק יום קשה, טוב, אולי כמה ימים קשים, והם בסופו של דבר יתחלפו בימים קלים יותר, שפויים יותר. באמת. זה קורה 🙂

והכי חשוב… הקשיבי לעצמך, שכן, כל דרך שבה תבחרי לפסוע בצעדייך הראשונים כאמא, היא טובה כל עוד את חשה, כי היא מתאימה לך, לסגנונך האישי, לאמונותייך ולמשפחה החדשה שלך. דאגי להיות מוקפת במי שבנוכחותם תוכלי לחוש טוב עם עצמך, בטוחה ומחוזקת כדי שתוכלי לכבוש בכל יום אתגרים חדשים ולשמוח בהצלחות הקטנות שבונות את חדוות האמהות.

———————————————————————————————————————————————————

שלכן,

עירית חן מלמד

*בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (אוניברסיטת חיפה)/ מנחת קבוצת ליווי לאימהות ותינוקות אחר לידה (מכללת דיאדה)/מפענחת ציורי ילדים/ לימדה ייעוץ משפחתי באמצעות ציורים (במסלול לייעוץ משפחתי של מיכל וימר) / המייסדת והבעלים של אנימא – מקום של אימהות, בשד' הפיקוסים, ביתן אהרון ani-ma.co.il / ו… אמא, כמובן.