כבר כשאני אוספת אותם מהגן הם מתחילים לריב, מי ישב מצד ימין ומי בצד שמאל ואיזו מוסיקה נשמע ומי מספר ראשון מה היה בגן וכשיוצאים מהרכב מי יוצא ראשון ומי פותח את הדלת ומי תופס את הכורסה ואיזו תוכנית נראה… וכך זה ממשיך והם מבקשים ממני להחליט מי צודק ולמי מגיע. נמאס לי, זה מה שאני צריכה לשמוע אחרי יום עבודה?

ככה התחילה השיחה עם אמא לשני בנים (5 ו- 3) ובת (תינוקת).

שאלתי אותה, ואיך את מגיבה? 

השיבה: בדרך כלל אני מבקשת בנועם שיהיו בשקט, אח"כ אני מבקשת מהבכור לוותר כי הוא גדול ולמה הוא צריך את הריבים המטופשים האלה וכשהוא רק מגביר את הצעקות שלי אני צועקת ומאיימת שאנחנו נשב בבית, לא נצא  וגם אין טלוויזיה.

שאלתי: וזה עובד?

ענתה: לפעמים הם שקטים לחמש דקות ואז הם מבקשים לראות תוכנית ואני מוותרת כי גם לי מגיע קצת שקט והם איכשהו שוב מוצאים על מה לריב. מה לעשות? האם ניכשלתי בחינוך שלהם? אילו אחים הם יהיו אחד לשני?

מכירים?

אז נעשה סדר,

למה הם רבים: 

כי כשיש אמא  אחת ויש יותר מילד אחד, יהיו ריבים. נלחמים על הלב של אמא, את מי היא מעדיפה, לצג מי היא תהייה. כל מה שאני כותבת נכון גם לגבי אבא.

הם מתחרים על המקום בבית, כל אחד רוצה להרגיש שווה ולפחות לא מקופח. אני מאמינה שאח לא רוצה להרגיש מועדף על פני אחיו, הוא רוצה להרגיש שווה וחלילה לא פחות.

לפעמים הריב הוא על משאבים מוגבלים: כדור אחד, צבע אחד, ספר אחד וכד'

לפעמים זו הדרך הקצרה להשיג תשומת לב מההורים.

מה המטרה שלנו?

אנחנו רוצים לכבות את הרעש המטריד עכשיו! אבל זה לא מספיק.

אנחנו רוצים שיהיו בניהם יחסים טובים, שלא יהיו יריבים וגם שידעו לפתור את מחלוקות. זו מטרה ארוכת טווח והורות נמדדת יותר על מה אנחנו עושים בין הארועים המטרידים ולא רק איך הגבנו למריבה בזמן אמת. ויש מה לעשות. להתעודד!!!

הדבר הבסיסי והעמוק הנחוץ לילד הוא להרגיש שיש לו מקום, שהוא אהוב ולא מקפחים אותו על פני האחר.

כשילד ירגיש שמקומו בטוח והוא לא צריך להתחרות, הוא יהיה יותר נינוח ולכן יריב פחות. נחנו לא יכולים כהורים להיות כל כך מדוייקים כל הזמן בהתייחסות שלנו כלפיהם וברור שנחטא מן הסתם ויהיו מריבות וזה טבעי. אי אפשר להפסיק את המריבות לגמרי אבל כן להפחית את התדירות, את העוצמות ולאפשר להם כלים להתמודד עם אי ההסכמות. גם אחים קרובים ואוהבים רבים בניהם, זה חלק בריא מהקשר ומהאימון שלהם לחיים. האחים זה השדה החברתי הראשון שעליו הם מתאמנים אז צריך לקחת הכל בפרופורציה. אחים שאין בניהם קשר גם לא יריבו.

אז מה לעשות?

 1. לא לנקוט עמדה- לא לשפוט מי צודק כי לעולם לא תדעו באמת מי אשם ואולי המריבה הזו היא המשך לארוע מתגלגל מיום אחר. בלקיחת צד אנחנו מכתירים מישהו כחלש ומישהו כחזק. החלש הרוויח את הקול שלנו והפסיד את היכולת להרגיש יכול, עצמאי ובלתי תלוי. הגזדול הרוויח את היותו בעל כוח אבל הפסיד בקרב על ליבכם והוא מסיק שהוא פחות אהוב. הוא עלול להמשיך להפגין כוח כדי לנסות מתישהו לזכות בהתערבות לטובתו. נגיד להם: אני לא ראיתי ואני לא יודעת מה קרה. אני אוהבת את שניכם ורוצה שתסתדרו בניכם".

2. לא לבקש מהגדול לוותר כי הוא גדול, הוא גם עדיין ילד ואין סיבה שרק בגלל הגיל הוא יתבקש לוותר. לא היינו רוצים ילד שיהיה רק וותרן או מרצה שרק ידע לכבוש את הרצונות שלו.

3. להפריד בינהם, אם צריך, אבל בלי נקיטת עמדה : "אצלנו לא מרימים ידיים" – דיבור ברבים שמופנה לכולם, לא משנה שכרגע אחד הכה והשני הוכה. אולי המוכה אמר משהו מכאיב…. ואם הם לא הגיעו להבנה בניהם אפשר לקחת את המשחק עליו רבו, ולהגיד להם: "כשתסתדרו, אני אחזיר לכם בשמחה" זה ממש לא עונש.

עד כאן בזמן הריב. כשהאווירה רגועה ובזמנים טובים יש לכם תפקיד מאוד משמעותי: ללמד אותם לשתף פעולה ולפתור קונפליקטים. כך ילמדו כלים לחיים ושאפשר להשיג דברים באמצעות תקשורת מכבדת.

4. לא להשוות בין הילדים כי אז יוצרים בינהם תחרות ומגבירים את היריבות. אל "תתייגו" אותם : אחד הילד השובב ואחד השקט, אחד החרוץ ואחד חולמני וכו'. כולם יכולים להיות הכל ויש מקום לשניים ויותר חרוצים, ספוטאים, מצחיקים ועצבניים…

5. ללמד אותם איך להקשיב אחד לשני , לשמוע  מה האחר רוצה  ואז להעלות רעיונות כדי לנסות להשיג את הרצונות.זה יכול להיות תור, זה יכול להיות שאחד יוותר ויקבל משהו אחר במקום, לנסות לעשות את זה ביחד ואולי לעשות משהו אחר אפשרי ביחד וכד'. ותמיד לעודד אותם: "אנחנו סומכים על שניכם שתסתדרו. אתמול הסתדרתם יפה וגם היום תצליחו".

6. לזמן להם אפשרויות לשיתוף פעולה ולהפוך אותם לצוות. למשל, יש לאבא יומולדת ואפשר לבקש משניהם לשבת יחד ולארגן הפתעה. או לבקש מהם לערוך את השולחן לארוחת ערב. לפעמים אנחנו בטעות יוצרים דווקא תחרות כשאנחנו אומרים להם: מי מסדר ראשון את השולחן? מי מגיע ראשון לאמבטיה? מי מסיים ראשון לאכול? וכו'. מזה כדאי להימנע. לא להפריד אלא לחבר.

7. להרבות בעידוד לכל הילדים, בעיקר את מי שקשה לו. לפעמים אנחנו מעודדים יותר את המצליח, הטוב, זה שמרגיש מן הסתם יותר בטוח. עודדו את הילד שאיתו יותר קשה לכם , כך הוא ירגיש שווה ערך, יכול ואהוב.

ואל תשכחו שלא נולדתם מבוגרים, גם אתם הייתם ילדים ורבתם ואם נודה באמת, יש בזה גם כיף. בהצלחה!!!