מכירים כשאתם אומרים 20 פעם לילד אותו דבר, והוא לא עושה? אז מה אנחנו אוטומטית עושים?

מתעצבנים. מה לעשות? זה מעצבן.

רק שמסתבר שזה הפרס של הילד, הוא מעודד אותנו להגיב באופן האוטומטי שלנו, לזה הוא מצפה,

חברים, הגיע הזמן לפעול טיפה אחרת.

קל לומר? קשה לבצע…

אולי אם נבין מתוך מה אנחנו פועלים ביולוגית, נדע איך לעשות זאת יותר בקלות :

בואו נראה איך ״עובד״ התהליך:

טריגר: הילד לא מקשיב  > סף העצבים עולה >תוצאה: מערכת העצבים מופעלת >

מערכת העצבים ״מקבלת הוראות״ מ- 2 מערכות עיקריות:

1. מערכת העצבים שנקרא לה ״המלחיצה/לחוצה״: מופעלת בזמן סטרס, לחץ, עצבים, כעס, רוגז: ״המערכת הסימפתטית״ – מערכת ה״הילחם או ברח״.

2. מערכת העצבים שנקרא לה ״הרגועה/מרגיעה״: הפראסימפטתית: מופעלת בזמן רגיעה, ומשרה רוגע.

דיברתי סינית? הנה עוד הסבר (כן, ויקיפדיה עם שינויים:):

מערכת העצבים הסימפתטית (״הלחוצה״): פועלת לתגובות מיידיות באדם במצבי לחץ, חירום ומתח, ומכינה את הגוף למאבק או נסיגה בהתאם לתגובת הילחם או ברח. כמו כן, היא מעכבת את פעולות המערכת השניה, ה״רגועה״ מערכת העצבים הפאראסימפתטית.

מערכת העצבים הפאראסימפתטית (״המרגיעה״): אחראית לפעולות הרגעה ושימור, כשהגוף נמצא במנוחה. כמו כן, היא מעכבת את פעולות התת-מערכת המנוגדת לה – מערכת העצבים הסימפתטית.

אם כך, זה די פשוט… אם הילד כרגע לא מקשיב, סף העצבים שלנו עולה, מופעלת אוטומטית המערכת הסימפטית (=לחץ) אשר רק מגבירה את תגובתנו האימפולסיבית, שכן, מטרתה הטבעית הביולוגית היא הגנה, וזו התוצאה הנראית לעין.

כל מערך חשיבה הגיוני כרגע פחות מעורב בתהליך, וזה כל מה שאנחנו מסוגלים פיזית לעשות באותו רגע. להתעצבן. להילחץ. להאיץ.

אם כך, היכן נמצאת הבחירה שלנו אתם שואלים?

הבחירה שלנו היא בהחלטה לזוז הצידה מן ה״בעיה״: לקחת מספר נשימות. להירגע.

לשים לב ממש לתגובות הפיזיות שלנו, לכך שהנשימה לאט לאט מאטה, המצח נרפה, גם בין הגבות, השרירים באופן כללי פחות קפוצים.

או! זה בדיוק המקום בו אנחנו רוצים להיות כאשר אנחנו מדברים עם הילד.

ומהמקום הזה – אנחנו נפתיע את עצמנו בתגובה חדשה, אליה אנחנו לא רגילים. תגובה שאינה אוטומטית ומוכרת.

וגם הילד יופתע, יתבלבל אולי לרגע, או יזרום עם האני החדש שלנו, האני שפועל לא מתוך הסטרס והעצבים האוטומטיים (שהם באמת לגיטימיים ושלא יגידו לכם אחרת:)), אלא מתוך שלוות נפש וקור רוח. חיוך אפילו עשוי להתעורר בקצוות הפה, שלנו – ואז שלו.

זכרו – אנחנו מראה, של הפנים שלנו ומראה לילד שלנו, כפי שנתנהג כך יחזיר לנו בהתנהגות משקפת.

ילדים לומדים ממעשינו. הרבה יותר מה״חינוך״ שאנחנו מנסים להשתית בבית. מילים, חוקים.

כשאנחנו רגועים, אנחנו מאפשרים למערכת הרוגע, (הפאראסימפטית) לפעול, ולהשפיע עלינו ועל הבית כולו.

ומילה נוספת לאמהות הצעירות, להורים הצעירים שבינינו – אותו כנ״ל כאשר הילד בוכה, זה ממש ממש בסדר להילחץ:) זה הטבע שלנו, הכי טבעי בעולם! התינוק שלנו צריך אותנו, וזו הסיבה שאנחנו בנויים כך, התינוק בוכה > החושים מתחדדים > הנשימה מואצת, אדרנלין מופרש, אנחנו בהיכון: מה עושים קודם, איך אפשר להקל עליו, להיטיב עמו.

גם אם התינוק עלינו באותו רגע, או בוכה / צורח בעגלה – מספר נשימות יגרמו למערכת הרוגע לחזור לאיתנה, ל״שליטה״. יאפשרו לנו לפעול עם הרגליים על הקרקע ועם תבונה של רוגע ושלווה. נסו, עובד:)

אז כן, הביולוגיה של ההורות עושה לנו שכל,

למה? כי זה הכל בגנים, בהתפתחות שלנו,

מבטלת התלבטויות ובלבול.

ככה אנחנו.

נקודה.

שנה רגועה חברים:)

עם בחירות רגועות ורפויות:)

ומילה לקראת יום הכיפורים – בל נכעס על עצמנו אם כעסנו נלחצנו או התעצבנו, בואו נקבל זאת בהבנה, ונדע שאנחנו כל הזמן לומדים ועושים את הטוב ביותר של עצמנו. וגם- נסלח לילד שכרגע איך נאמר, לא מתחשק לו להקשיב, ונמצא בתוכנו את הדרך ״להזיז״ אותו מהעמדה בה התבצר ולפתוח אפשרויות תקשורת חדשות. עבור הבית כולו.

סליחה ומחילה:)

שלכם,

עינת.