התרבות שלנו מכוונת אותנו לרוב לחשוב במונחים שליליים, להתבונן במציאות דרך "משקפיים כהים". אפשר להבחין בזה כאשר מאזינים או צופים בשידורי החדשות. אפשר לזהות את זה בהרגל לרצות תמיד יותר – וכשאנחנו כבר משיגים את מה שרצינו, איננו עוצרים ליהנות ולשמוח בהישג שלנו אלא עוברים שוב למצב השלילי הנזקק, החסר, ואל השאיפה הבאה. בכך במו ידינו אנחנו דוחקים את האושר מחוץ לטווח ההשגה.

לא אומנו לחשוב באופן חיובי, וזאת למרות ש- 90% מהאושר שלנו לטווח ארוך נקבע ע"י הדרך בה המוח שלנו מנתח את העולם (אופן ההסתכלות שלנו על המציאות), ולא ע"י המציאות האובייקטיבית.

לדוגמא: כ- 25% בלבד מההצלחה של אדם בעבודה אפשר להעריך מראש ע"י רמת ה-IQ שלו וכ- 75% אפשר לחזות ע"י רמת האופטימיות, התמיכה החברתית והיכולת לראות לחץ כאתגר.

מחקרים מלמדים שכאשר אנחנו "חיוביים", דופמין מציף את המערכת והופך אותנו לשמחים. את זה אנחנו יודעים, אך מה שרובינו לא יודעים הוא שהדופמין גם מפעיל את מרכזי הלמידה במוח. מוח במצב חיובי מבצע מטלות באופן טוב יותר ממוח במצב שלילי, ניטראלי או לחוץ. האינטליגנציה, היצירתיות, ורמת האנרגיה כולן מתגברות במצב זה. המוח במצב חיובי הוא 31% יותר פרודוקטיבי.

הקשר בין "הפרעת" קשב ומחשבות שליליות

אם ניקח ציפור ונחליט שסביבת החיים האופטימלית עבורה היא מתחת למים, נעשה לה כל יום שעורי שחיה, פעמיים בשבוע תיגבור בצלילה ונצפה שעם הזמן היא תלמד להתאים את עצמה לסביבה המימית, מה יקרה? סביר להניח שבסוף היא תברח (במקרה הטוב), או תטבע (במקרה הרע). אפשר לשער שאם היא תשרוד תהיה לה דעה מאוד שלילית על עצמה ועל יכולת ההשתלבות שלה בעולם.

תהליך זה דומה למה שעובר על ילדים עם "הפרעת" קשב כשהם משולבים ברוב המסגרות הקיימות. מסגרות אשר לא בהכרח לוקחות בחשבון את אופן החשיבה השונה, את האיכויות שלהם ואת הקשיים עימם הם מתמודדים.

התמודדות הזו מובילה מגיל צעיר מאוד את מי שבורך ב"הפרעת" קשב לייצר רשת נירולוגית של מחשבות שליליות אוטומטיות שמאופיינת במספר היבטים:

1. התייחסות עיקרית לכישלונות ולקושי, ומצד שני קושי בזיהוי וניכוס הצלחה. כלומר – המוח לא צורב את ההצלחות אלא מייחס אותן למקרה "היה לי מזל".
2. פירוש התנהגות הזולת באופן שלילי, לדוגמא אם מכר עבר ולא מברך לשלום הפירוש יהיה "הוא כועס עלי", במקום "הוא לא שם לב, הוא עסוק".
3. נטייה לחוש חוסר תקווה לגבי העתיד. מחשבות שליליות הנמצאות בתת מודע וחוסמות את היכולת לחוש תקווה, דוגמת: "אני אף פעם לא אצליח".

בנוסף קיימת נטייה לראות את המציאות במונחים של "שחור ולבן" בלי יכולת הבחנה "בגווני האפור", להעצים פחדים וחוויות רעות ולהגדילם לממדי ענק בלי קשר אמיתי למציאות, ומנגד להתעלם מחוויות טובות.

כמו כן ישנה נטייה להצמדת תוויות מיידית, לדוגמא – הפסד במשחק גורר את ההגדרה "אני גרוע" במקום "הפסדתי הפעם".

דפוסים אילו מדגישים את הצורך בהקניית כלים ובלימוד חשיבה חיובית באוכלוסיה זו.

הרעיון הוא יצור רשת נירולוגית חלופית ולהפוך אותה לרשת הדומיננטית כך שהרשת השלילית תאבד מכוחה עם הזמן.

איך עושים את זה?

1. מדגישים כל הצלחה קטנה כגדולה. לדוגמא: כאשר ילד מכין חלק משעורי הבית, שמים דגש על כך שהצליח לשבת, שהצליח לארגן עצמו ועל כך שהצליח להכין חלק מהתרגילים, במקום להסתכל על אלו שלא הצליח לעשות. באופן זה אנו מתרגלים הסתכלות על חצי הכוס המלאה.
2. מנהלים רישום של ההצלחות, כדי שהן יהפכו למוחשיות. עוברים ביחד על הרשימות ומתרגלים התבוננות חיובית. לדוגמא: אומנם הפעם לא ניצחתי אבל שיחקתי בלי לריב, עשיתי מהלכים יפים, התקדמתי מהפעם הקודמת ולמרות שהפסדתי הצלחתי לא לכעוס ולהתעצבן.
3. מפרידים בין האירוע כפי שהתרחש ובין הפרשנות האישית. חשוב ללמוד לזהות את הפרשנות האישית, וכדאי לחשוב על דרכים נוספות בהן אפשר לפרש את אותו אירוע. באופן זה ניתן ללמד שקיימות כמה דרכים לפרש את אותו מקרה וכמה נקודות מבט.
4. לימוד זכות על האחר. לדוגמא: כאשר הילד כועס על מישהו ניתן לעבור על תכונות האופי של אותו אדם ולהדגיש גם את הצדדים החיוביים. באופן הזה הילד ילמד להרחיב את מנעד הגוונים ולזהות נקודות מבט שונות.

להלן מס' תרגילים ספציפיים:

• בחירת נושא ספציפי איתו יש קושי, לדוגמא ביה"ס, ורישום 3 דברים חיובים על ביה"ס כל יום במשך 21 ימים (21 הוא משך הזמן הדרוש למוח לשינוי דפוס ושמור דפוס חיובי).

הרווח הוא כפול: כתיבת חוויות חיוביות מאפשרת לעבור אותם מחדש, והחזרה במשך 21 יום מאפשרת שינוי דפוס.

• כאשר ילד חווה קושי, לדוגמא – אני שונא את X – לבקש ממנו לומר זאת תוך כדי חיוך. מה שמעודד צחוק מכניס הומור לסיטואציה ומפרק מתח.
• לבקש מהילד לכתוב כל יום שלושה דברים חיוביים על עצמו כך שבהדרגה הילד מתחיל לשנות את התפיסה שלו לגבי עצמו.

מעבר לכל הטכניקות, בסופו של דבר ילדים לומדים המון ובעיקר מתוך התבוננות בהוריהם ובאופן התנהגותם, משם יכול להתחיל השינוי.